חסר רכיב

לידתו של איתי

לקח לי הרבה זמן להתאושש מהלידה הראשונה, ומהפחד שלי לחוות שוב דיכאון שאחרי הלידה,כמו שחוויתי עם קוקי, בכורי. הייתה לי גם התקווה שאצליח קצת להשתחרר מהעבודה הקשה בחקלאות וכי יתפנה לי יותר זמן לתינוק החדש .... אחרי שלוש שנים, ראיתי כי פחות עבודה לא תהיה לי למשך הרבה שנים, וכי אם אני אמשיך ככה, קוקי יהיה בן יחיד. דבר שלא רציתי, מכיוון שחוויתי מה זה לגדול כבת יחידה.

איתי נולד בהפרש של ארבע שנים מאחיו. ההריון היה קל, ללא הקאות, שמנתי רק כ- 9 קילו. הכאבים התחילו, כמו שעון שוויצרי, ביום שהרופא קבע מראש ב- 10.6.1975. מאוד רציתי ללדת בבית היולדות ברחובות, בו ילדתי את הילד הראשון וגם זכיתי ליחס מעולה, אבל בית החולים נסגר. רוב נשות המושב ילדו בביה"ח 'אסף הרופא', אבל בביקורי שם התרשמתי לרע מהצריפים הרעועים של מחלקת היולדות, ומהעכברים שהתרוצצו שם .... החלטתי ללדת בבית החולים 'קפלן' ברחובות, שגם היה יותר קרוב לביתנו. ללידה קדמו כמה ימים של אזעקות שווא, אך בסופו של דבר, אושפזתי ללידה.

כדי להעביר את הזמן, ולא להתרכז בצירים, לקחתי איתי ספר קריאה באיטלקית, היחידי שהיה לי באותו הזמן, ושמו TABU. ספר לא כל כך מתאים, ודי קשה, שמספר (סיפור אמיתי) על ניצולי התרסקות של מטוס על הרי האנדים, שכדי לשרוד ולהינצל, הם אוכלים את... חבריהם המתים. הרופא שטיפל בי, ממוצא דרום אמריקאי ודובר איטלקית, התלהב מהספר וביקש כי אשאיל לו אותו (קיבלתי אותו בחזרה אחרי חודשים רבים והרבה טלפונים ). כאשר הצירים התגברו, ביקשתי מהרופא לקבל זריקת טשטוש, כמו בלידה הראשונה, אבל הרופא סירב בטענה שזה יעצור את תהליך הלידה... ובמקום, נתן לי מסכת גז שלא עזרה לי בכלל והתברר אחר כך שהייתה.....ריקה. כדי לא להתכווץ, החלטתי להתרכז בבורג הגדול שהיה תופס את המשטח על שולחן הלילה, ושימש גם לארוחות. פותחת וסוגרת. מבריגה ומשחררת......שעות. בשלב מסוים העזתי וביקשתי שוב מהרופא זריקת טישטוש, והוא ענה לי שכבר אין צורך, ושאני אמורה ללדת תיכף ומיד. וכדי לזרז את הלידה, הוא קרע לי את שק ההריון. מכאן ואילך, הלידה הייתה מאוד מהירה. כל כך מהירה שנקרעתי... וקיבלתי סוף סוף זריקת הרדמה... כדי שיוכלו לתפור אותי !

קיבלתי עוד ג'ינג'י חמוד וקטן, עם רעמה של שערות שעומדות לו על הראש ושסירבו להיכנע מספר חודשים למברשת. כעבור 8 ימים, הכנסנו את איתי בבריתו של אברהם אבינו ע'ה . הייתי לחוצה מאוד לקראת הברית (אחרי החוויה הטראומטית עם הבן הראשון), אבל נרגעתי בעזרת שני כדורי ואליום והעזרה של בת דודתי סילבי שלא זזה ממני (שהתאהבה בתינוק, ואחרי 9 חודשים ילדה את בנה השני). המוהל שבחרנו הפעם, היה בסדר גמור. לילד קראנו בשם המקורי והנדיר אז איתי. שם תנ"כי של אחד מגיבורי המלך דוד. השם הוצע לנו על ידי רחל מנען, אשר עבדה במרכזיית הטלפון של הקיבוץ, ואשר הייתי פוגשת בה, כאשר הייתי נוסעת לשם כדי לטלפן (כי עוד לא היה טלפון במושב). היא, שהייתה מדברת גרמנית ,תמיד קוראת לי בשם חיבה Sabinschen כשם שני.
הענקנו לתינוק הטרי, את השם של סבי מצד אבא: אברהם. איתי-אברהם.

מכל הלחץ, מיד אחרי טקס ברית המילה, לקחתי את הילד ורצתי הביתה ולא ראיתי (וטעמתי) כלום מהכיבוד אשר אירגנו במועדון המושב בעזרת קייטרינג. הלילה שאחרי הברית, למרות החששות שלי, עבר בשלום, והילד ישן כ-מלאך. איתי היה תינוק רגוע ונוח...עד שהתחיל ללכת ולרוץ, ואנחנו אחריו. איתי, השובב בין ילדיי.

סבינה סעד 20.10.2015

לקורות החיים המלאים של סבינה סעד - קישור
חסר רכיב