לידת נועה

כאשר בננו קוקי היה בן שש, ואחיו איתי בן שנתיים, נכנסתי שוב להריון. מאוד רציתי בת. בזמנים ההם לא היה אפשרי לדעת מה מין העובר עד הלידה. חשבתי ללדת בדיוק בסוף החודש התשיעי, כמו בשתי הלידות הקודמות, זה אומר ב- 28.3 יום הולדתי. איזה מתנה יפה ליום ההולדת!

בנוסף בעלי הבטיח להיות נוכח בלידה, דבר שלא קרה בפעמים הקודמות, כי עוד לא אפשרו את נוכחות האב בחדרי לידה בארץ (בעלי היה שמח מהאיסור). אבל, אולי בגלל העבודה הפיסית הקשה בחקלאות, בשבוע ה- 32, יום שישי, הייתה לי ירידת מים. בעלי לקח אותי לבית החולים, ושם, אחרי שבדקו אותי, אמרו שיש פתיחה ושהלידה החלה.

בעלי חמק משם עם הסיבה הטובה שהוא צריך לשמור על הילדים ותיכף מגיעה השבת....הוא הבטיח לי לשוב במוצ"ש. הלידה הייתה קשה, הרבה יותר מקודמותיה, ובתנו נולדה בדיוק לפני צאת השבת, לפני שבעלי הספיק לחזור.  1.570 ק"ג משקלה. כאשר היא הגיחה לאוויר העולם שאלתי את המיילדת אם היא ג'ינג'ית, כמו אחיה הגדולים. המיילדת שלא ידעה זאת, הסתכלה עליי כאילו השתגעתי (אני שאטינית).

נועה הייתה אז שחרחורת, עם צבע עור כהה, וישר הוכנסה לאינקובאטור. אני קיבלתי "עבודה" חדשה: שאיבת חלב, כי לתינוקת עוד לא היה כוח לינוק. הרופאים קצת הפחידו אותנו ואמרו לנו שהם לא יודעים אם היא תשרוד. חייבים להמתין אם היא תצליח לעבור את השבועיים ראשונים לחייה. בכל יום היינו מבקרים אותה בפגיה. היא הייתה שוכבת על הבטן באינקובאטור (כך היה מומלץ אז). על הראש היה מודבק לה גביע של אשל, אשר היה מונע ממנה להוציא את האינפוזיה היא לא אהבה כל הטיפול הזה, וכדי להרגיע אותה גם תפסו את המוצץ על הפה בעזרת נייר דבק (סלוטייפ).... והיא, שהייתה מעוצבנת מכל זה, הייתה מזיזה רגלים וידיים, ונראתה כאילו דורכת במקום. כמה כוח היה לה!

שם עבורה עוד לא היה לנו מוכן, וכשביקרתי אצל רופאת המשפחה שלנו, ד"ר תרצה בנטביץ, היא הציעה לי שם בשבילה: נועה. אהבתי את הצליל של השם הקצר. הוא היה מיוחד, תנ"כי, לא נפוץ (!) כמו היום, ומתאים לבתנו, שכל הזמן הייתה בתנועה באינקובאטור.

חודש ימים היא נשארה בפגיה. בעלי היה מביא לה פעמיים ביום את החלב שלי. כעבור חודש, כאשר נועה הגיעה למשקל של 2.5 ק"ג, הבאנו אותה הביתה.

לקורות החיים המלאים של סבינה סעד - קישור