חסר רכיב

יוסף וישליצקי 1973-1904

יוסף נולד ב- 15 ביולי 1904 בלודז', פולין. אביו שמואל יעקב היה בעל ביח"ר לייצור יי"ש (יין שרוף) ואמו פייגה לבית לוי הייתה עקרת בית וגידלה עשרה ילדים.

טויבא ביאליק, דודתו של יוסף, עלתה לארץ ישראל והגיעה ב- 1909 יחד עם בעלה אברהם יצחק לרחובות. ב- 1912 קנו מגרש בן 1.6 דונם ממרדכי מקוב ובנו שם את ביתם. (ב"רחוב החדש" לימים אחד העם פינת רחוב ויצמן מס' 4).

ב-1918 ייסד אברהם ביאליק את ביח"ר לסודה וגזוז הראשון במושבה. לבני הזוג ביאליק לא היו ילדים. כאשר מלאו לאברהם 63 שנה, והוא חש כי כוחותיו לא יעמדו לו עוד שנים רבות, פנה לאשתו וביקש ממנה כי תיסע לאחותה פייגה בלודז' שבפולין ותשכנע אותה לשלוח ארצה את אחד מילדיה הבוגרים כדי לסייע להם בעבודת בית החרושת. טובה נסעה לפולין ושכנעה את אחותה, כי תשלח לארץ את אחד מבניה. אותו בן, הבטיחה הדודה, יירש בעתיד את בית החרושת.

יוסף, שהיה חבר תנועת 'החלוץ' וחדור רוח ציונית, שמח על ההזדמנות שנקרתה בדרכו, ובשנת 1923 עלה ארצה. לרחובות הגיע שנתיים לאחר מכן, והוא בן 21. עם בואו ארצה הגשים את החלום הציוני והצטרף לקבוצת עבודה עם צעירים בני גילו ועבד בסלילת הכביש תל אביב – הרצליה. יוסף ששאף להיות עצמאי עזב את הקבוצה ולמד בכוחות עצמו לבנות בורות ספיגה ועבד בבנייתן בתקופת ייסודה ובנייתה של הרצליה. במשך כל אותה התקופה, לא פסקה דודתו טויבא להאיץ בו שיבוא לעזרתם. כשחלה הדוד נעתר יוסף לקריאתה הנואשת ובא לרחובות.
כשנפטר הדוד בשנת תרפ"ז- 1926 יוסף החל לנהל את בית החרושת. הוא דאג לדודתו עד יום מותה, ערב יום הכיפורים של שנת תרצ"ט- 1938.

יוסף היה חסר אמצעים, אך פעל בנחישות רבה. בעמל רב ובשל חריצותו, התגבר על משברים שפקדו את בית-החרושת בימי מלחמת העולם השנייה. עם עגלה וסוסה היה מוביל את המשקאות ללקוחותיו. בתוך כך הצליח לחסוך קצת כסף וקנה סרטיפיקטים לאימו, אחותו ולשני אחיו כדי להביאם ארצה. במרץ 1934 הם עלו לארץ. שני אחיו הגדולים וחמש אחיותיו, שארבע מהן היו נשואות, נשארו בפולין ולא שרדו את השואה.

בשנת 1939 נישאו יוסף ודינה לבית אהרונוביץ, והקימו משפחה. הבכור יעקב תדמור (1940), קבלן בנין שבנה בעיר רחובות, התאומים: סימה (רביד) וצבי תדמור (1944) כולם גדלו ברחובות וקשורים אליה עד היום.

יוסף וישליצקי

בתום מלחמת העולם השנייה, כאשר השתנה לטובה המצב הכלכלי הרחיב יוסף הייצור של ביהח"ר. הוא רכש ציוד, גייס עובדים צעירים ורכש משאית לחלוקת תוצרתו בין לקוחותיו הפזורים מאשקלון בדרום, יבנה במערב, רמלה במזרח ובית דגן בצפון. תוצרת ביח"ר כללה משקאות מוגזים: גזוז, סודה וסיידר ששווקו בבקבוקי זכוכית. מיכלי הסודה נקראו 'סיפונים'.

באמצע שנות ה- 50 החלו לפקוד את הענף משברים קשים. תקופת הצנע מחד וכניסת מתחרה גדול לענף מאידך. כתוצאה מכך חברו יחדיו שלושה יצרני המשקאות הקלים ברחובות וניסו להתמודד בכוחות לא שווים מול חברת טמפו שהקימה בית חרושת לייצור בקבוקי זכוכית בירוחם. הבקבוק היווה מרכיב חשוב בתמחור עלויות הייצור. התחרות הלכה וקשתה ובתחילת שנות ה-60 התפרקה השותפות בין השלושה. יוסף המשיך לנהל בגפו את ביהח"ר למשקאות קלים ובשל צבירת חובות והפסדים נאלץ לסוגרו ב - 1968.

יוסף, היה מעורה בהווי העיר, ופעיל בחיים הציבוריים. כחבר ב"הגנה" השתתף בשמירה, יחד עם אנשי המושבה, על הגנתה ב- 1948. לילות רבים שמר ליד השוחות שנחפרו בגבעות הכורכר במזרחה של המושבה. נפטר ב- 1973 ונקבר ברחובות.

המידע באדיבות - צביקה תדמור, בנו של יוסף.
חסר רכיב