כלה עטופה אגדה! על חגיגות ה - 50 לרחובות
פורסם ב"כיוון חדש", מאי יוני 2021 - קישור
לא מובן מאליו ואפילו פחות קל משנדמה במבט ראשון פשוט להגיד תודה, להודות, לדעת להוקיר ולבטא תחושה זו. ומאידך, ולא פחות מכך, גם הצד השני של המשוואה לא תמיד מתקיים בקלות – לדעת לקבל תודתו של האחר.
הדבר נכון לא רק לגבי אנשים אלא גם לגופים שונים, חברות ואפילו יישובים.
המושבה רחובות דאגה במהלך השנים להביע את תודתה למייסדיה ולמי שדאג ופעל להיותה מה שהיא. ומנגד, אישים שונים, גופים ומוסדות דאגו לבטא את הוקרתם למושבה.
ברחובות נהוג היה לחגוג חגיגות עשור לציון הולדתה של המושבה. דווקא חגיגות היובל של המושבה נתקלו בבעיה ברורה – בשנת 1940 כבר התחוללה מלחמת העולם השנייה וקשה היה לצאת בחגיגות.
בנובמבר 1939, שלושה חדשים לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה, ומספר חודשים לפני המועד בו מלאו למושבה רחובות 50 שנה, עלתה בישיבת ועד הפועל של המועצה השאלה האם נכון לקיים חגיגות יובל של המושבה בשנה לא נוחה לחגיגות, ואולי צריך לסמל את היום בדרך אחרת. ואכן, זמן קצר אחר כך הוחלט למסור את תכנון החגיגות לוועד הפועל של המועצה ולצרף חמישה אנשים בעלי ניסיון מוותיקי המושבה.
שלושה חדשים יותר מאוחר במועצה עדיין לא היו בטוחים האם לקיים או לדחות את חגיגת היובל, שמועדה עמד להגיע בתוך מספר ימים או להסתפק בחגיגה סמלית. שבוע לפני המועד, המועצה החליטה לדחות את החגיגות ולהסתפק במסיבת עיתונאים בה ימסרו פרטים על רחובות, וכן להדגיש כי החגיגות נדחות לזמן בלתי מוגבל בשל המצב.
עם זאת, המועצה המקומית ברחובות קיבלה יום יום ברכות ליובל המושבה. בין המברכים: הסוכנות היהודית, הקרן הקיימת לישראל, המושבות ואנשים פרטיים רבים הקשורים בבניינה.
אחד מאותם מברכים היה גם איש הרוח והפילוסוף - שמואל הוגו ברגמן.
"כשחל יובל החמישים של מושבת רחובות, שמחתי עם כל היישוב את שמחתכם, אך שמרתי את ברכתי בלבי, כי לא היתה לי – לאיש פרטי – הרשות לברך את המושבה. אולם היום קיבלתי מכתב מאת הגב' ד"ר מיה רוזנברג, בו היא מספרת לי על יחסכם האדיב אל ילדי המוסדות שתחת הנהלתה, ולכן יש לי כאחד מחברי ועד המוסדות הרשות לברך בשם הילדים, המבוגרים, המורים והידידים של המוסד את המושבה רחובות לחג היובל. ואני שמח על הזכות הזו.
זכורני כשהייתי בארץ בפעם הראשונה בשנת תר"ע וביקרתי במושבה, באיזה רטט של יראת הכבוד עברתי אז בין בתיה הנמוכים. הפעמון שעמד באמצע המושבה היה אז בעיני כפעמון המבשר את הגאולה. הלא רחובות היתה בעינינו כלה עטופה אגדה!
האגדה לבשה מציאות, הישוב מתפאר ברחובות. היא בעינינו סמל גם היום: בה הולכת ומתגשמת האחדות של ישוב חקלאי ושל מוסדות תרבות גבוהים וחשובים. ובין מוסדות תרבות אלה היכולים לשמש מופת לארץ כולה, הרי נמנים גם אותם בתי חינוך לילדים תימניים שהם כל כך יקרים לנו.
בהביאי בשם המוסדות האלה את ברכתי למושבה, חפץ אני להביא את תקוותנו שיחד עם המושבה יפרחו גם המוסדות שלנו"
חקרו וכתבו - צביקה תדמור והדס אביבי
.jpg "כלה עטופה באגדה")