עליית סיטקוב - בחירת המועמדים
תחנתו הראשונה של סיטקוב היתה בוינה, שם הוא התכוון לקבל מידע לגבי יהודי טרנסילבניה, אך הסתבר שלאף גוף ציוני אין מידע לגבי היהודים שם ואף אחד לא טרח לסייר ולהגיע לאותם כפרים יהודיים בטרנסילבניה. סיטקוב הצליח להיעזר מעט בפקידי יק"א שידעו מה קורה בשטח.
בחודש מרץ 1935, במהלך הסיור של סיטקוב, המשרד הארץ ישראלי בווינה התלונן בפני מחלקת העלייה והעבודה כי אליהם לא נשלחו רישיונות עלייה באמצעות סיטקוב. התשובה שהם קיבלו ממחלקת העלייה היא כי הרישיונות מיועדים "רק לארצות פולניה, רומניה וצ'כוסלובקיה שקיבלנו ידיעות בדבר היהודים העוסקים בחקלאות בארצות אלו". יש לציין כי בחירת העולים ע"י התאחדות האיכרים התאפיינה בבחירה של משפחות שלימות ולא של רווקים וצעירים.[1]
בחודש דצמבר 1935 פרסמה התאחדות האיכרים את הדו"ח השנתי לשנת 1935 אשר הוגש לוועידה השנתית שלהם. בדו"ח זה מובא סיכום של סיטקוב אודות הנסיעה למזרח אירופה לבחירת העולים "של" התאחדות האיכרים. בסיכום זה מוסר סיטקוב את הקשיים שהערימו עליו הגופים השונים במהלך השליחות. תחילה דרשו אנשי השמאל בגליציה לחלק את הרישיונות בין המפלגות השונות, לאחר סירובו של סיטקוב שלחו אותם אנשים מכתבים לאנשי הכפרים "שלהם" הנחיות כיצד להתחזות (להתחפש לחקלאים) על מנת לזכות ברישיון עלייה מידיו של סיטקוב, וכן הלאה. בתאריך 16.3.1935 התכנסה הוועדה לעלייה של המשרד הארצישראלי בלבוב ,בראשותם של ד"ר ר' שוורץ וד"ר ש' לנגנס, והוציאה מכתב חריף למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית בירושלים בו היא מוחה נגד המינוי של סיטקוב כמחליט יחיד לגבי חלוקת הרישיונות, ותובעת כי הסוכנות תבדוק את התאמת העולים שסיטקוב בחר, הן מבחינת הכשרתם המקצועית והן מבחינה אידיאולוגית, לתנאים שהותנו בין הסוכנות היהודית להתאחדות האיכרים.
ובארץ, עיתון "דבר" מביא כתבה בשם העיתון "היינט" מלבוב, המשמיץ את סיטקוב בטענה שכל שליחותו היא למצוא איכרים יהודים שניתן יהיה לנצל אותם, וכי: "מר סיטקוב חיפש בין החקלאים היהודים אנשים הדומים לערביי החורן".[2] כל זאת בגלל שהוא סירב לתאם את בחירת העולים עם הסתדרות פועלי ציון ושאר הארגונים היהודיים באירופה.[3]
בסופו של דבר הצליח סיטקוב לסיים את שליחותו בהצלחה תוך שהוא מחלק את 400 הרישיונות שהוקצו עבורו עפ"י החלוקה: פולין וגליציה – 250 רישיונות, רומניה – 110 רישיונות, צ'כוסלובקיה – 40 רישיונות.[4]
רקע
היוזמה
קשיים פוליטיים
העלייה לארץ
הקליטה ברחובות
סיכום
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
[1]מעדות של בתיה הכט (דוידוביץ) עולה כי סמוך לכפרם שליד העיר סיגט ברומניה פעל מחנה הכשרה של הרוויזיוניסטים, אביה, שמשפחתו מנתה 10 נפשות, ניסה לקבל סרטיפיקט דרכם אך נענה בשלילה, הם העלו רק בחורים צעירים שנועדו להתיישבות כחלוצים. בסופו של דבר משפחת דוידוביץ זכתה בסרטיפיקט מידיו של סיטקוב. ב. מוריס בספרו "1948 תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה" עמ' 100 כותב: ..הישוב נהנה מעדיפות יסודית על פני ערביי ארץ ישראל בכמה מדדי עוצמה עיקריים:...חרף העדיפות המספרית הכללית (של הערבים), נהנה היישוב ממספר רב יותר של גברים בגיל לחימה (בני עשרים עד ארבעים וארבע שנה), שכן בעשורי השלושים והארבעים השתדלה ההנהגה הציונית, עקרונית, להביא לארץ ישראל – באורח חוקי ושלא באורח חוקי – גברים צעירים וכשירים גופנית, שנחשבו "חומר חלוצי מעולה".
[2] מכאן דבק בעולים הללו הכינוי "חורנים"
[3] "אנחנו רוצים לנשל את האנשים האלה, שליחה של התאחדות האיכרים מחפש חורנים בגליציה המזרחית", עיתון "דבר" 19/3/1935.
[4] לגבי 40 רישיונות היתה בעיית מימוש עקב הבעיה של המשפחות לחסל את עסקיהם לפני העלייה בתאריך הנקוב.