עגלות

הצורך בקשר תחבורתי של המושבה עם "העולם הגדול" התעורר כבר עם הקמתה בשנת 1890. בתקופה זו הדרכים בארץ היו בעיקר שבילי חול. אפשרויות התחבורה בנסיעות אישיות ובהעברת משאות היו ברגל או על גבי בהמת משא כלשהי (חמור, גמל, פרדה או סוס).

עגלה הרתומה לסוס הפכה עד מהרה לאפשרות המועדפת . הנסיעה הייתה כרוכה בעלות כספית ובמאמץ פיזי. מעטים נסעו להנאה, ורוב הנוסעים היו מוכרחים לנסוע בענייני עבודה, בריאות וכד'.

במושבה רחובות – לזמן מה היה בעל עגלה יחיד ר' אנשיל שקולניק, אשר במשך שנים שירת את תושבי רחובות. עגלתו הייתה רתומה לסוס אחד, עליה הונחו קרשים, ועליהם ישבו הנוסעים.

הנסיעה בין רחובות ליפו ארכה כ-4 שעות, אלא אם כן ירד גשם שוטף או שהעגלה שקעה בחול. במקרים כאלה נאלצו הנוסעים לרדת מהעגלה, להלך לצדה במקרה הטוב או לדחוף אותה. החזרה לרחובות ארכה זמן רב יותר- לעתים כ- 6 שעות.

בעל עגלה נוסף היה שמואל ריבוצקי. הנוסעים אהבו את בעל העגלה שהיה מבדח אותם בדרך הממושכת והמשעממת. על מנת לעבור מכשולים בדרך (כמו ב"הר החול", שם לא אחת נאלצו הנוסעים לרדת מהעגלה או מהדיליז'נס ולדחוף ולעזור לסוסים לעבור את ה"ההר"). הוא השתמש בשמשייה שהביא מרוסיה, ובעזרתה זירז את סוסיו כאשר נעצרו. הוא היה מעמיד את השמשייה כנגד פניהם של הסוסים, פותח וסוגר אותה במהירות, והסוסים שנבהלו, היו נרתעים ובכוח משכו את העגלה. כך נחלצו לעתים גלגלי העגלה מן החול. כאשר תחבולה זו לא עזרה, ביקש שמואל מהנוסעים שימשיכו את דרכם ברגל. הוא עצמו היה פורק את המטען ומעביר חבילה חבילה אל מעבר להר החול, חוזר, מטעין וממשיך בדרכו.

משה סמילנסקי, משפחת האדמה, כרך ג'

למידע נוסף בנושא התחבורה - כאן

חקרה וכתבה - לאה מאירי