חסר רכיב

סכסוך שכונת שעריים ו"הדרום"

בראשית שנת תרצ"א (1931) נסע זכריה בן יעקב מדהלה תושב שעריים לתל-אביב, כאשר חזר נתבקש ע"י נהג ה"דרום" לשלם עבור החבילה שנשא בידיו. הדבר לא נשא חן בעיני זכריה, והוא פנה לדודו חיים מדהלה שהיה מנכבדי שעריים וממנהיגיה, והתלונן על הדבר. חיים מדהלה רגז על כך, בעיקר מאחר שנהגי ה"דרום" לא רצו לשלוח אוטובוסים לשעריים על מנת לאסוף את אנשי השכונה לתל- אביב (אנשי שעריים היו צריכים לנסוע לרחובות ומשם לתל-אביב).

מדהלה החליט שאנשי שעריים יכולים לסדר לעצמם תחבורה ולהשתחרר מעריצות חברה מונופוליסטית. הוא ארגן עשרה חברים, ויחד פנו לעו"ד תשאול על מנת שיוציא להם רישיון של אגודה בשם ה"מזרח" לתחבורה ציבורית. עו"ד תשאול לא הצליח בדבר. טענת אנשי מועצת המושבה הייתה שיש להם חוזה הפעלה עם חברת "הדרום". אנשי שעריים לא ויתרו, לאחר התייעצויות קנו שתי מכוניות מערבים. האחת מקטרה ושנייה מלוד. המכוניות היו בעלות רישיון, אך בעת שרצו להתקין בהן כסאות ישיבה לא נמצאו בעלי מלאכה יהודים שיעזו לבצע את המלאכה, כי אנשי ה"דרום" ששמעו על כך עשו הכול כדי למנוע המשימה. מחוסר ברירה פנו לבעלי מלאכה ערבים והללו עשו את העבודה. עתה היה צורך לעבור מבחן ביפו, אך גם בזה היו עיכובים. סוף דבר המכוניות עברו מבחן בירושלים. להשלמת התוכנית שכרו כמשרד חצי חנות ברחוב לוינסקי בתל-אביב.

אגודת ה"דרום" שלא השלימה עם קיום אגודת ה"מזרח" פעלה בכל דרך אפשרית על מנת לשבש את נסיעות המתחרים ליעדם. הם משכו לצדם את הקצינים הבריטיים ואנשי המשטרה, ואלו לא נתנו מנוח לנהגי "המזרח"- עצרו אותם בטענות שווא ורשמו להם דוחות למכביר. אנשי ה"דרום" מצדם דאגו שכל מכונית של "המזרח" תהיה מלווה בשתי מכוניות שלהם. אחת מלפנים ושנייה מאחור. בכל מכונית ישב ערבי חסון שתפקידו היה לדאוג שהנוסעים המחכים לנסיעה באוטובוס "הדרום" לא "יתבלבלו", ויעלו על מכונית "המזרח". כמו כן, ניסו לחסום את דרכו של אוטובוס "המזרח", נגחו בו והבהילו את נוסעיו. כאשר לא הועילו כל התעלולים שרפו לאגודת "המזרח" שתי מכוניות. תלונתם של באי כוח האגודה - חיים מדהלה ואברהם עובדיה מזרחי במשטרה לא צלחה, ובמקום לקבל יעוץ מה עליהם לעשות הושבו השניים במעצר מיום חמישי עד למוצאי-שבת. הם שוחררו בעזרת עו"ד חרותי עד להעמדתם למשפט. המשפט התקיים בפני שופט ערבי ולמרות שיצאו זכאים בדין לא היו הוכחות ברורות המאפשרות חיוב ה"דרום". חברי "הדרום" המשיכו במלחמה והצליחו להביא לכך שהמושל הבריטי ביפו הוציא צו האוסר על אוטובוסי ה"מזרח" לאסוף נוסעים בדרכים. מצבם של אנשי "המזרח" הלך והחמיר - ולא עזרו הישיבות שערכו עם תושבי השכונה. לא נמצאה דרך לבלום את התעללות היריבים. בצר להם פנו מדהלה ומזרחי למושל מחוז ירושלים בקובלנה נגד המושל הבריטי ביפו ונגד גולדמן - קצין המשטרה הרחובותי . עדותם המשכנעת אודות ההתעללות והייסורים הביאה לידי כך שהשוטר גולמן הועבר למקום אחר, והמושל הבריטי הורחק לירדן.

בעוד הסכסוך נמשך, התאחדו שני הקואופרטיבים "הדרום" מרחובות ו"יהודה" מראשון לציון. עתה בכוחות מאוחדים ובמשנה מרץ לחמו חברי "דרום יהודה" בחברי "המזרח".

המלחמה נמשכה ארבע שנים, וגרמה לשני הצדדים הפסדים גדולים. למרות ש"המזרח" הותש (מתוך אחד עשר חברי האגודה נשארו ארבעה) החל להתנהל משא ומתן בין הצדדים לסיום המאבק. בשנת 1935 בעזרת התערבות מועצת המושבה נחתם הסכם בין שני הקואופרטיבים, לפיו רכשה "דרום-יהודה" את "המזרח" תמורת מניות שניתנו לחיים מדהלה ואברהם מזרחי ואלו התקבלו כחברים ב"דרום יהודה". בהסכמה נקבע מחיר הנסיעה לתל-אביב. והתחרות והמלחמה פסקו.

עפ"י סיפורו של פנחס קפרא, המופיע בספר – "מני תימן ובשעריים"
חסר רכיב