משפחת ביאליק - הסיפור בהרחבה
טויבא (1864- 1938) ואברהם (1860 - 1926)
אברהם ביאליק חלה, ובשנת 1925 הכין את צוואתו בכתב, ממנה ניתן ללמוד על אמונתו ויראת השמיים שלו ועל הדרך שבה ערכו צוואות באותם ימים להלן, מס' קטעים:
על הטלית אמר "תהיה חלקי מכל עמלי שאקח אתי לקבר", את התפילין נתן לחתן של גיסו במתנה, ואת המטלטלים וחפצי הבית מתנה לאשתו טובה שתחייה. את הספרים צווה למר חיים ראזנצוויג שיקח אותם ליפו וישתדל למכור אותם כמובן לפי ערך הספר וישיב עד פרוטה אחרונה לזוגתו טובה. זה גם כן מתנה לה. את הבגדים בכלל זה הכותונת והמכנסים הוריש לאחיו משה ביאליק, שגר במושבה מגדיאל (משה הגיע למגדיאל בשנת 1924 והיה בקבוצת המייסדים).
בתוספת לצוואתו כתב ביאליק להוסיף לאשתו עוד מתנה מהחלק שלו סך חמישים לירות מצריות ועוד עשרה לירות מצריות על בניין הכנסת אורחים במושבה רחובות. מסיים את הצוואה במילים:
אברהם נפטר בט"ז חשוון, תרפ"ז בגיל 66, ונקבר ברחובות. אשתו טובה, המשיכה לעבוד בעסק ולאחר מספר שנים פרשה מעבודתה ונהנתה מתמיכתו של אחיינה, יוסף וישליצקי, אשר דאג לכל מחסורה עד ליום פטירתה, ערב יום הכיפורים, תרצ"ט 1938. יוסף, ירש את ביהח"ר ואת רכושה של דודתו, והמשיך לנהל את ביהח"ר למשקאות קלים, עוד שנים רבות. באמצע שנות ה- 30 רכש יוסף סרטיפיקטים והעלה ארצה את אמו, שנתאלמנה, ואת אחותו ושני אחיו. כך, שבו לחיות יחדיו שתי האחיות פייגה וטויבא לבית לוי. יוסף התחתן, הקים משפחה ושלושת ילדיו גדלו במושבה רחובות, והם תושביה עד היום הזה.
טויבא, בת זליג פישל לוי, ואברהם יצחק ביאליק בן ברוך אשר, הגיעו למושבה רחובות בשנת תרס"ט (1909) מלודז' שבפולין, בגיל מבוגר יחסית, 20 שנה אחרי שנישאו. לזוג לא היו ילדים.
בהגיעם למושבה, טויבא כבר היתה בת 44 ובעלה אברהם בן 45, ולמרות גילם המבוגר עזבו את ביתם והשאירו את קרוביהם מאחור.
מה הביאם לארץ- האם רוח הציונות ? האם הרצון להתחיל בחיים חדשים בארץ הקודש, מתוך אמונה חזקה כי מקומם כאן בארץ ישראל ? כנראה גם וגם.
אברהם נולד בורשה בשנת 1864, ולאחר נישואיו עם טובה עבר להתגורר בלודז', עיר לידתה. לא ידוע מה היה מקור פרנסתם בחו"ל וכמה הון הביאו עמם בעלותם לארץ ישראל, אבל היה להם מספיק כסף לרכוש מגרש ולבנות עליו שני בתים, האחד למגורים והשני להקמת ביח"ר כעבור מספר שנים.
כאמור לעיל רכש אברהם ביאליק, באייר תרע"ג (1913) מגרש בן 1.7 דונם ממרדכי מקוב, ברחוב אחד העם (שנקרא אז "הרחוב החדש") פינת רחוב ויצמן, שגבל עם כרמו של לוין אפשטיין. כבר בעת הרכישה, כדי לאפשר בעתיד פתיחתו של רחוב שלימים ייקרא רחוב ויצמן, התחייב ביאליק בפני ועד המושבה כי ישאיר 3 מטר פנויים, מצפון למגרש ולכל רוחבו, וכך גם לוין אפשטיין כדי להרחיב את הדרך העוברת בגבולו הצפוני של המגרש. בינתיים ניתנה לו הרשות להקים גינת פרחים ואילנות סרק עד אשר יועבר השטח לטובת הציבור.
באותו זמן, ביקש ביאליק שוועד המושבה יתקין צינורות מים למגרשו, עליו הוא מתעתד לבנות את ביתו בקרוב. ועד המושבה החליט כי לעת עתה יחברו את מגרשו לצינור מים בקוטר של 3/4 צול מהצינור של רחוב יפו (לימים רחוב הרצל). ועד המושבה הבטיח כי לאחר הקיץ ימשוך צינורות "מרכזים" בני 2 צול, מרחוב אחד העם ישירות למגרשו של אברהם.
ואכן, בניסן תרע"ד (1914) דן ועד המושבה בבקשתו של אברהם, והוחלט לבצע את העברת צינורות המים למגרשו. אספקת המים בצינור בעל קוטר גדול יותר היתה דרושה והכרחית כדי להתחיל בהקמתו של ביה"ח למשקאות.
אברהם בנה בית בן שני חדרים גדולים, ולידו מבנה קטן העשוי בחלקו מעץ. אין אנו יודעים במה עסק אברהם בשנים הראשונות לבואו למושבה. על פי רישומים שנמצאו בארכיון רחובות, מתחילת מלחמת העולם הראשונה, רשומה אשתו כשותפה לקבוצה של אנשים שהשקיעו כספם בחלקת כרם שעובדה בידי אחרים. בשנת 1918, ואולי עוד קודם לכן, פתח את בית החרושת למשקאות קלים- גזוז וסודה, הראשון במושבה והחל לשלם מסים לוועד המושבה.
עדות להצלחתו של אברהם ביאליק בתעשיית הגזוז ניתן ללמוד מאירוע המתאר את "דאגתו" של ד"ר אנטין, רופא המושבה לבריאותם של אנשי המושבה, ועל החשיבות שייחס לסגולותיו ה"בריאותיות" של משקה. בשנת 1918, היה מחסור בחומר "אלקה זלצר", המשמש בתעשיית הגזוז ומי הסודה ועוזר לאנשים הסובלים מכיב כיבה, אולקוס וצרבת. ביאליק ביקש לקנות את החומר ביקב של רחובות שבו השתמשו בחומר בתעשיית היין. כדי לרכוש את החומר היה על ביאליק לקבל את אישורו של ועד המושבה. לשם כך, נזקק לעזרתו של ד"ר אנטין שהמליץ בפני הוועד כי יאפשרו לו את רכישת ה"אלקה זלצר" . וכך, כותב ד"ר אנטין לוועד המושבה: "את החולים שאני מבקר בפרט בימים אלה, מוצא אני לנחוץ לצוות להם לקחת יחד עם הרפואות גם את "מיר סלצר", אך מפאת שאין להשיג את זה פה שאלתי לבעל בית תעשיית זו מר ביאליק, מדוע לא ישתדל גם הוא שלא יחסר דבר כזה הנחוץ במושבה? ענה לי שאי אפשר לעשות עכשיו מפאת חוסר....בחומר בשביל זה, אך אם כבוד ועד המושבה ירצה...אז אפשר מאוד שישיג את החומר שדרוש לו. בכך, הנני פונה בזה לכבודכם בבקשה לתת אישור עבור הנ"ל ותגרמו בזה הרבה טובה למושבה"(א' מרחשוון תרע"ט - 1918).
ועד המושבה החליט לתת בידי ביאליק מכתב ליקב: "...שאם נמצא החומר הדרוש לו לתעשיית הגזוז שימכרו לו, כי דרוש הגזוז לטובת חולי המושבה". ומאז... מספרים הבריות במושבה, נהגו בני המושבה להתמיד בשתיית מי סודה וגזוז.
בשנת 1923 כשמלאו לאברהם 63 שנה, גיל מופלג במונחי אותם ימים, פנה לאשתו טויבא, שעזרה לו בעבודתו בביהח"ר, ושטח בפניה את קשייו- "כוחי כבר אינו במותני, והעבודה הולכת ורבה ודרושה לי עזרה בניהול ביהח"ר. מוטלת עלי עבודה רבה ובתחומים רבים: הכנת מים רכים לתעשיית הגזוז, החזקת המכונות והפעלתן, הכנת מגוון התמציות, בטעמים השונים, מילוי הבקבוקים, העמסה ופריקה של הסחורה על העגלה, ושיווק המשקאות וחלוקתם. בנוסף לכל אלה, ניהול החשבונות והכספים".
שמעה טויבא את דברי בעלה האהוב ואמרה: "אולי אבקש את אחותי הגרה בפולין כי תשלח אלינו את אחד מילדיה הבוגרים שיבוא לרחובות ויעזור לך בניהול ביהח"ר ? ". שמע אברהם וענה: " רעיון טוב, מדוע איפוא לא תיסעי לאחותך ותדברי אל ליבה". נסעה טויבא לאחותה הגרה בלודז' שבפולין וביקשה אותה כי תשלח להם לעזרה את בנה יוסף, שזה עתה מלאו לו 19 שנים. ועוד הוסיפה: "הרי יודעת את כי זוג ערירי אנחנו וילדים אין לנו, והבן שיבוא לעזרתנו, ברבות הימים, יירש אותנו". פייגה, האחות נענתה לבקשתה של טויבא, לא לפני ששאלה את בנה יוסף האם ברצונו לעלות לא"י. הבן שהיה חבר בתנועת ה"חלוץ" שמח על ההזדמנות לעזוב את בית הוריו ולעלות עם חבריו לא"י, השיב בחיוב. אביו של יוסף, שהיה בעל ערכים ציוניים, ואף תרם כספים לתמיכה בחלוצים העולים לארץ ישראל, ראה זאת בעין יפה. וכך, בשנת 1923 עלה ארצה יוסף, בן למשפחת וישליצקי, ונימנה עם קבוצת החלוצים שסללו את כביש תל אביב- הרצליה. שנה מאוחר יותר הגיע לרחובות לסייע בידי דודתו טויבא ובעלה אברהם, בניהול ביהח"ר.
"...אחרי שהייתי אורח בבית חולים של דר' דנציגער שמונה ימים, שבתי עוד פעם לדאבוני הגדול, לבית זה, הפעם, לא למצוא את המחלה שהביאה אלי כאן, אך להסיר אותה ממני, ורק על ידי ניתוח, ואיך אני מלא תפילה ותקוה לאל חי שגם בגיא צלמות לא אראה רע, בכל זאת בתור בן אדם שלא בטוח במחרתו ובפרט בעת שהסכנה מרחפת עליו, מרגיש אני רעד קל משבר בעצמותי מעורר אותי לצוות לביתי כל עוד רוחי בי, והנה אחר שחתמתי ביום ה' כד' תמוז בביתי ברחבות- בפני עדים שטר מתנה לזוגתי טובה קיילא שתחיה על חצי רכוש שרכשתי בעזה"ש וביגיע כפי במושבה רחבות...".
ביאליק, צווה מתוך מחצית רכושו 65% לאחיותיו שרה וקיילא גיטל, הגרות בוורשה, ובכך לדבריו מקיים את הנאמר "מבשרך אל תתעלם", עוד 15% נתן לבת גיסו הבתולה הגרה בלודז', ו- 20% לחתן גיסו, בתנאי שיגיד אחריו קדיש בזמן שמתאים לו "כדי שלא יבוא לידי הפסד בעסקיו ורק את "היארצייט" ישמור בדיוק".
הוסיף ואמר: "אם אשתי תמכור את הרכוש יהיה לה מהסכום שקיבלה חצי ומהחצי הנשאר יסלקו את החובות שאני חייב ומהנשאר יחלקו, לכל אחד את חלקו. ואם אשתי לא תמכור ותסכים לעבוד הלאה באותו עסק, אז אני חושב שאשתי תסכים למצוא אמצעים לחלק לכל אחד את האחוזים שלו מהחצי שלי. בהשגחה על מכירת הרכוש וחלוקת האחוזים אני מוסר את זה לאדון זק"ש ברחובות, והוא בתור איש נכבד ועסקן ציבורי יקדיש איזה זמן למצווה זו ובזכות זה תבוא עליו ברכה".
"גמרתי את הצוואה בחולשה רבה וביד רועדת והנני פונה בתפילה לאל רחום וחנון שיגמול חסד אתי ויצילני מרדת שחת הפעם וישיבני לביתי בריא לחיים ולשלום ויאריך ימי שאוכל עוד להלל ולהודות לו על רוב חסדו, ואז כמובן כל הדברים האלה בטלים ומבוטלים חוץ מ- 15% עבור בת גיסי שמחהעה"ש מוטל עלי לקיים בהזדמנות האפשרית ואם חס וחלילה בא קצי וימי ספורים לא נשאר לי יותר אחרי שאני מקבל עלי את הדין, בידו אפקיד רוחי, להיפרד מכם כולכם בברכה שתאריכו ימים ותשבעו נחת ועיניכם יזכו לראות בשיבת ציון ובניה. הנני חותם בדמעות שמי אברהם יצחק בן ברוך אשר ימי שנותי ששים ואחד שנה וכמעט השליש מחיים אלה עברו עלי פה בארץ ישראל".