צפורה ברנר (1917 – 2010)
צפורה נולדה ב- 1917 באוקראינה. בגיל 6 עלתה לארץ וגדלה בתל אביב. בגיל 20 החלה ללמוד רישום וציור באולפן של הצייר אהרן אבני במשך חמש שנים. בשנת 1945 הציגה עבודותיה בתערוכת יחיד ראשונה בגלריית לאמנות כ"ץ בתל אביב. לאחר התערוכה שמעה שאביגדור סטימצקי ויחזקאל שטרייכמן הקימו את "הסטודיה", והלכה לעבוד שם עם קבוצת אמנים. שלוש שנים עשתה בסטודיו ושמעה הרצאות של איגן קולב (מנהל מוזיאון תל אביב) בסמינר הקיבוצים. אחר כך רשמה אצל המורה מרסל ינקו.
ב- 1951 החלה לעבוד כמזכירת מוזיאון תל אביב (היא התמידה בעבודה זו עד 1964)[1]. ב- 1952 נתקבלה כחברה באגודת הציירים והפסלים, והשתתפה בכל תערוכותיה הכלליות והייתה פעילה במוסדותיה. ב- 1952 הציגה את עבודותיה בתערוכת יחיד ב"מקרא סטודיו" בתל אביב.
ב- 1954 יצאה להשתלמות בפריס וב- 1955 השתלמה בארה"ב והציגה את עבודותיה במדינת ניו-יורק בשתי ערים: סירקיוז ובבינגהמטון. בשנת 1955 הזמין אותה קולב להציג עם מרדכי אבניאל, מליטה שיפר, ושמואל לם בבית דיזנגוף (ששימש בזמן זה מוזיאון ת"א). בשנת 1959, הציע לה קולב תערוכה נוספת במוזיאון ת"א במשכנו החדש בביתן הלנה רובינשטיין. התערוכה התקיימה בשנת 1961.
ב- 1964 בשל הטענה כי - "הגלריות הקטנות מסחריות מדי, והמוזיאונים הגדולים משולים לבתי קברות מפוארים," פתחה צפורה עם הצייר יוסף יעקב והפסל אהרון פריבר, תערוכת קבע בביתה ברחוב מצדה בת"א. הגלריה נקראה "בית-מצדה" על שם הרחוב. [2]
בשנים 1972 – 1973 חייתה ב"מעון הבינלאומי לאמנויות" באיל דה לה סיטה בפריס, וב- 1975 ערכה סיור לימודי באיטליה ובספרד. ב- 1980 נסעה לארה"ב והציגה את יצירותיה בנשיונל ארט סנטר בניו-יורק ובגלריה "ישראל" בוושינגטון.
ב- 1942 צפורה ציירה באקוורל את מחסום מסילת הרכבת ברחובות. אין לנו ידיעה על נסיבות ביקורה ברחובות ומדוע בחרה לצייר דווקא את המחסום. אולי נוף העצים והביתן הקטן של "שומר המסילה" משכו את מבטה.
השקפתה האמנותית
בראיון [3] שנתנה אמרה צפורה: "בימינו זקוק צייר למעט אומץ לב כדי שלא להיות "אבסטרקטי". לדידי, תפקיד האמנות היא להדגיש דווקא את היפה בחיינו. קח את מודיליאני. האם לא סבל, התענה, התאכזב? ובכל זאת שלטו ביצירותיו השלווה והיופי. אינני סבורה שתפקידו של האמן להעלות את כל נבזויות החיים על הבד. גם ליפה מותר לפנות מקום. לרע אל תדאג: הוא ידאג לעצמו".
בניגוד לפיגורטיסטים רבים שחייהם מתנהלים תוך כדי ויכוח בלתי פוסק עם "מגפת" המופשט, מוכנה צפורה לקבל את קווי היסוד שלו: "ציור טוב הוא תמיד מופשט ותמיד היה מופשט – בדורנו ובכל הדורות. מהי מטרת המופשט? לוותר על פרטים, להתרכז בעיקר, לשים את הדגש על צורה וצבע, לשאוף לפשטות מקסימלית, להגיע לציור "נקי". גם אני מעוניינת לתת ציור נקי, לבנות על כתמי צבע, להיעזר במוסיקליות של הטון...". במה אפוא נבדלת היא מן האבסטרקטים? אלה מגרשים את הסיפור, מוותרים על כוח משיכתה של האנקדוטה, משתחררים מן הטבע הסובב אותם – "ואני איני רוצה להשתחרר – לא מן האדם, לא מן ההר, לא מן הפרח. ובנקודה זאת אני מוכנה להתעקש". הנושא קיים. אך הוא אינו עיקר ".
צפורה לא השתייכה לקבוצות, לזרמים ולסגנונות קבוצתיים קנוניים. שמרה בכל שנות יצירתה על מאפייני ציור אישיים, ציירה נופים, תפנימים ודמויות נשים. היא ידעה לטפל ברגישות אינטואיטיבית באור המקומי וציירה בהרמוניה צבעונית מקסימה. בהרכב צבעים המיוחד לה. בצבעיה אתה חש את אקלימה החם של הארץ. בניגוד לציירים מקומיים אחרים שציירו את האור הישראלי הבוהק, היא מעמעמת את כל הגוונים כמו מתגוננת מפני הקרינה החזקה, ויוצרת מתינות ורוגע באווירת ציוריה. הצבעים המועדפים עליה הם הירוק והכתום או הצהוב תוך שימוש ממוזג ביניהם ותוך מעברים ביניהם.
מלבד נושאיה המקומיים, היחס אל האור הים תיכוני הוא אחד מסימני ההיכר המעידים על מקומה של צפורה ברנר בשדה הציור הארצישראלי. יצירותיה נמצאות במוזיאון תל אביב, במשכן לאמנות עין חרוד וכן באוספים פרטיים רבים בארץ ובארצות שונות [4].
1945 גלריה כץ תל אביב
1952 מקרא סטודיו, תל אביב
1954 סירקיוז ארה"ב
1955 בינגהמטון, ארה"ב
1957 גלריה נורה ירושלים
1958 בית מרק שאגאל חיפה,
1960 גלריה לאמנות, טבריה
1961 מוזיאון תל אביב, ביתן רובינשטיין
1966 גלריה 220, תל אביב
1968 גלריה דמיאן, תל אביב
1969 בית תרבות לצעירים ע"ש ח. רייזל, כ"ס
1970 בית אורי ורמי, אשדות יעקב
1970 מוזיאון "יד לבנים" פתח תקווה
1972 בבית האמנויות הבינלאומי, פריס
1974 בית האמנים , ירושלים
1975 עמנואל מוזיאון רמת גן
1976 גלריה שלוש עשרה וחצי
1978 גלריה תוראל, תל אביב
1980 נשיונל ארט סנטר, ניו יורק
1980 גלריה ישראל, וושינגטון
1982 גלריה גיא תל אביב
1987 מוזיאון בן ארי בת ים
[1] "ללכת לבד", משה בן שאול, מעריב, 27.01.1983, עמ' 68.
[2] דה מרקר, קפה, 5.06.2010.
[3] ראיון בפתיחת תערוכה בביתן הלנה רובינשטיין "צפת תמיד אחרת", דבר, 13.10.1961, עמ' 61
[4] מוזיאון בת ים ע"ש דוד בן ארי, 1987.
