קטעים מתוך "החופש הגדול או תעלומת הארגזים"
הקטעים שלהלן עוסקים במושבה רחובוח, ונלקחו מהספר "החופש הגדול או תעלומת הארגזים" צייר וסיפר נחום גוטמן, הוצאת עם עובד, תל אביב
עמד לפנינו יום של דאגות. נרשמנו לעבודה בבית הפועלים. בקרנו גם במשרד היקב. הראינו שם מכתב המלצה מאת המורה שלנו לכימיה, שהיה עובד ביקב בראשון לציון - שם רשמו אותנו בפנקס. כבר היה תור ארך של שמות לפנינו. רק לאחר שעשינו את כל מה שיכלנו כדי שנמצא עבודה - התחלנו לטיל במושבה.
בקר אחד קבלנו עבודה. אך הנצה החמה קמנו על רגלנו. הלכנו אחרי בעל הכרם לכרמו, החול היה רטב מן הטל. שכבת החול הרטבה היתה מתבקעת תחת כפות רגלינו ומגלה את החול היבש מתחתיה.
תחת סכת השומר, שעמדה על הגבעה בכרם, עמדו מוכנים בשבילנו סלים ריקים, חלקנו אותם בינינו בלי רעש, שלא לעורר את השומר הישן בסכה אחרי ליל שמירה.
התחלנו בעבודה. האשכולות היו חבויים בין העלים, מכסים אד עמום ושומרים את צנת הלילה. בכל אשכול היו מרבים הענבים. מרבים עד כדי כך, שהיה צר להם המקום והיו נלחצים זה אל זה, עד שלא יכלו להעשות כדוריים.בצרנו בשקט. הסלים הלכו והתמלאו. משעיף הגב מן העמידה הכפופה היינו מזדקפים, והעינים היו הולכות סביב סביב על פני הגבעות הירקות, הנטועות שורות שורות של גפנים.
מפעם לפעם היו באים עגלונים ועומסים על עגלותיהם את הסלים ומובילים אותם ליקב. פני העגלונים היו ערים מן השאון וההמלה בחצר היקב, בעוד שפנינו אנו היו שקטים, כשל אנשים העובדים בבדידות. התרגלנו לשקט וללהט השמש על גבינו: נדמה היה לנו כי טבענו בים ירק זה, לפני הרבה הרבה ימים.
שריקת היקב שמשה אות להפסקת הצהרים. ישבנו כלנו בצל הסכה ועץ התאנה, סביב לשני פחי המים. הו, הו, המים יש להם חשיבות רבה ביום בציר חם! כתמי הצל של עלי התאנה שנפלו על פנינו כמעט טשטשו את מראה היושבים. החיים נפלאים! מסביב הכל יפה. כל דבר וכל איש מביא כאן תועלת. אלה הם חיים של מבגרים, חיים של עבודה- אבל מענינים הם כמו משחק. איש אינו משגיח עליך. הכל שוים כאן. על אף הגילים השונים. שב כטוב בעיניך ואכל מה שהכינות לך לפי טעמך.
אחד אחד נגשים אל אמצע העגול ושותים מים. האחד שותה מן הכד כשראשו שמוט לאחוריו. הכד מרחק מפיו, והמים היוצאים מן הפה הצר של הכד צובטים ודוקרים את הלשון. הפיקה עולה ויורדת כמו משאבה. לקנוח הוא שואף גם את הטפות שנשארו תלויות על שפמו. השני שותה פשוט; שם את פיו אל פי הכד, והמים יוצאים שוטפים לו על לחייו ועל חלצתו.
אחר הוציא ספל מסלו ושתה, כלם פרצו בצחוק. זה היה פשוט יותר מדי. וזה מרכין את פח המים, עד שהם מתחילים להשפך- ואז הוא עוצר בלסתו התחתונה את הגבעה הנוצצת של המים וגומע מהם. עוד אני מחשב איזוהי הדרך שאבחר אני בשתיה, הבטתי אל רם וראיתי כי הוא טרוד במחשבותיו ואינו נהנה כלל מן החיים. יודע אני מה הדבר! מה עשה שמשי על החולות ב"ראשון"? למה רדפו אחריו? מה מעשהו אצל הנפח? ולמה חשד שמשי, כי לא עלי הוא היורה בסכתו של יענק'לה? - שאלות אלה הטרידו את רם עד כדי כך, שלא יכול היה להנות מן החיים הטובים , מן החפש ומן הבציר. אמרתי לרם: - באת לרחבות להיות בלש או לעבוד בבציר ?
2. משפחת ליפקין
אנו צריכים לשכור חדר ולעזוב את רעש בית העם, כמה טוב יהיה לשוב מן העבודה לחדר שקט ומסודר. כך החלטנו בדעתנו. לפנות ערב יצאנו לחפש "חדר להשכיר". עתה עוד היו חדרים, אך עם תחילת הבציר לא ימצאו עוד. פתקה כזאת היתה בחלון:
חדר להשכיר
בלי רהיטים
לשאול במפחה
שני חלונות מְאֻפּלים פונים לרחוב. הצצנו לתוכם. החדר ריק מכל רהיטים. שורת עצי קזרינות שלפני הבית משטחת צללים על הרצפה. זה החדר הטוב המחכה לנו. אותו נשכור לנו.
נכנסנו למפחה. באפלולית עמדו כמה דמויות סביב הסדן והקישו איש איש לפי תורו על הברזל המלובן. אחד גבוה, בעל זקן שחור, היה כנראה בעל המפחה. שלושת הבחורים שעמדו עמו היו דומים זה לזה כשלוש טיפות מים. כנראה בנים שלו. ליד המפוח נתגלתה עוד דמות של בן נוסף. ובפינה הבחנתי בבן חמישי, שהיה כורע על ברכיו ונוקב חורים בתבת ברזל, ובשעת מעשה הוא מדבר עם אדם אחד. הברזל המלובן הקרין והאיר את פני העובדים באור לא רגיל. עיניהם השחורות הבריקו מתחת לגבות המאומצות. מראה המפחה הזאת העלה לפני את דמותן של משפחות מבני ישראל בימי שפוט השופטים, כשהכינו במערות נסתרות חֲרבות לבני עמם.
אז פנה אלינו אבי המשפחה:
- כן?, - רציתי לדעת מה שכר החדר?
הוא נקב את השכר, נתתי לו דמי חצי חודש, קיבלתי ממנו את מפתח החדר ויצאתי החוצה.
3. עבודה ביקב
קבלנו פתקה מאת ראש הועד, ובו ביום, בצהרים, התחלנו לעבד ביקב. התיצבנו לפני מנהל העבודה. הוא הסתכל בנו בעינים בוחנות. - גמנזיסטים? טוב, אני אוהב אפרוחים. תצאו מתחת ידי תרנגולים מפרכים. נראה לאיזו עבודה תצלחו. ועתה - רוצו אל השער! מה אתם מחכים? רגלים על הכתפים, אמרתי!
רצנו לשער ושמענו את קולו משיג אותנו מאחורינו:
- בחרו לכם שני מקלות בחישה העומדים מאחורי השער, שאראה אתכם על החביות מספר חמשה וששה!
עלינו בסולם, כל אחד על חביתו. ושם כאלו נכנסנו לעולם אחר, לעולם מבדל מן השאון שביקב. ראשי החביות היו שרויים באפלה שמתחת לגג. לפני כל חבית עמד אדם בודד ובחש במקלו בתוך החבית. כמו נודד במדבר הנשען על מקלו ששקע בחול. ראו נא בציור. בחשנו גם אנו. עוד היינו "ירקים" ולא ידענו את סוד המקצוע: בחשנו במהירות, כאלו חתרנו בסירה העומדת לטבע. בחשנו עד שהתחלנו מזיעים והראש הסתובב, כי מפתח החביות עלו באפנו ריח חריף ואדים של מרתף סגור.
- פרגיות! נשמע קול מתוך הערפל שהתחיל לעטף אותנו, קולו של שכן שעמד לפני חבית סמוכה - מה אתם מפרכסים? בחשו לאטכם! הבחישה נעשית רק כדי להמריץ את תסיסת היין, ולשם כך אין צרך בזעתכם!
עצות כאלה אין אנו שונאים!
היקב "בער" מסביבנו. כאן שכחנו כי יש מלחמה וגזרות. החצר היתה כרותחת. המנועים נעו בשאון גדול, ופלטו מתוכם פצצות אויר לתוך הרקיע. ארבות הברזל רעדו מכל פליטה. עגלות באות ועגלות יוצאות. שוקלים אותן ופורקים מעליהן את סלי הענבים. טחנת הענבים בולעת עשרות אלפי סלים ומעמידה פנים כאלו "עוד לא אכלנו - עוד לא שבענו!" המכונה המשומנת מניעה במהירות את הגלגל הגדול - עד שהוא נעשה שקוף ואין לראותו.
והנה מכאן מובילות מריצות על פסי ברזל את מה שנשאר מן הענבים העסיסיים והיפים לאחר שסחטו מהם את מיצם: את החרצנים והזגים, מקומטים, סחוטים ורחוצים. את הפסלת הזאת מפזרים ליבוש על פני המגרש שמחוץ לחצר. ריח חמוץ של רקבון נודף ממנה (פסלת זו טובה לזבול שדות)
בקצה אחר של החצר, בבנין מיחד, מכינים את הספירט. זו היא עבודה נקיה יותר, והפועלים מהלכים שם בחשיבות, לבושים סנרים לבנים, כמו בבית חולים.
ומחוץ לחצר מבשלים רבת ענבים. דודים גדולים שפותים שם על גבי אש, ונשים עטופות בשביסים מטפלות בהם. אלה הן הנשים היחידות הנראות בתחומי היקב. צרעות סובבות ונדבקות אל ששולי הדודים, פקעות של עשן עולות ישרות או נוטות לצדדים ומעלות דמעות בעיני המבשלות, לכן הבעת פניהן כאלו הן מרחמות תמיד. בתוך המערבלת הזאת בולטים לעין הכימאים, המתהלכים חגורים סנרים לבנים, שקטים ומרכזים במיני חשובים, כשהם מחזיקים בידיהם את בקבוקי הנסיונות.
וביקב פנימה התפתלו בין החביות צנורות גומי עבים, ששאבו את היין והעבירוהו מחבית לחבית. בשעת השאיבה היו הצנורות מתכווצים ומתפשטים, מתעקלים ומתישרים כמו נחשים ענקיים, שחורים ונוצצים. משאיבה אחת של נחש זה מתרוקנת החבית!
לכל החבית היה פתח למטה, והיה פותחים אותו להריק חלק מהנוזל לתוך הגגיות. רעש היין שהיה שוטף בזרם חזק הזכיר את שאון דכים של גלים מתנפצים באניה(תארו לכם ים אדם כדם)
כך היינו נצבים על חביותינו כצופים מאניה. ידינו החזיקו במקלות הבחישה כבמשוטים. בקצות המקלות היינו מרגישים את החמר הסמיך, את החרצנים והזגים, כמו שהמשוט מרגיש את החול שבים לפני הגיעו לחוף. חתרנו כך ולחוף לא הגענו, עד שבאה שעת ההפסקה.
כשהחביות האדמות מצטלמות
הפועלים היו עומדים יחפים, מכנסיהם מפשלים, מחזיקים בלועות הצנורות ומתיזים סביבם רטיבות, קרירות וקצף. הם היו מתכופפים ומזרימים מים גם אל מתחת לחביות. כל כלי ביקב עמד על רגלים. לאחר שטיפה כזו היה האולם נעשה אפל יותר ונקי. החביות הגדולות, האדמות, היו מצטלמות בתוך הרצפה הרטבה והיו נראות שם עוד יותר מנפחות וגדולות.
באמצע האולם, שהיה מתרוקן בשעה זו, עמד מנהל העבודה, ומפתח הצנורות, בצורת נחש מעקל, בימינו. דומה היה לכשף רב כח.
מנהל העבודה הזה נלחם קשה בתלתל של שערות שחורות, שהיה נופל לו כל פעם על מצחו, ובתנועת ראש חזקה היה מסלק אותו לאחור. היה מענין ונעים להסתכל בתנועותיו המעשיות, הבטוחות והזריזות. הוא היה מספיק להגיע הראשון לכל מקום של תקלה, וידע את כל המלאכות. לא הרבה לדבר, זריזותו היתה מגרה את תאבון העבודה בכל פועל. בשעות המנוחה היה מצטרף לשיחות הפועלים, ללא נטילת חשיבות לעצמו.
הי, חיים רציניים, קשים, ומושכים מאד את הלב! הנה אני רואה אתכם שוטפים לרגלי, כשאני עומד על החבית. אוקינוס של חיים ואנשים! אכן, זה היה רעיון נפלא לצאת לימי החפש הזה אל הבציר.כאן נתגלה לנו סדק שבעדו רואים אנו סוף סוף את החיים באמת. אני אציץ בכם בשבע עינים. אני חומד אתכם, בין אם אתם יפים, ובין אם אתם מכערים. כי אתם מענינים. פשוט, מענינים!
מעל חבית זו הייתי רוצה לקרא בקול גדול אל כל חברי הכתה שלי: בואו, ראו מה שיש בעולם!
עוד אני עומד ומחבר לי את קריאתי לבני כתתי- ופתאם הופיעה בין שורות החביות דמות קטנה ופנקס קטן בידיה.
חשתי מיד פיק ברכים. נדמה לי, כי זה הוא מורה דברי הימים שלנו. קר רוח, דיקן, בוחן קשה ב"מתי חי?" ו"מתי מת?" ומיד יודע לרשם בפנקסו הקטן- "לא מספיק". מפני המורה הזה ופנקסו חרדנו כלנו. הוא יהיה מטיל עלינו שעמום.
הדמות הקטנה קרבה, זקפה לעמתי ראשה והביטה בהקפדה לתוך עיני הנבוכות. במחי כבר הסתובבו תשובות שונות וישנות: שם סוסו של אלכסנדר מוקדון היה בוציפל. קרטגה נפלה בשנת...ודמות הקטנה, בלי לפתח את הפה, רק בתנודת שפם דליל, שאלה! - מה שמך? מדוע אינך עובד?
הדמות הקטנה רשמה איזה סמן בפנקס הקטן והתרחקה. שכני לחש לי:
- זה הוא מנהל היקב. אדם זה יש לו חך יוצא מן הכלל. ארבעים ושמונה כוסות של כל מיני יין תן לו - מיד יגיד לך כל יין מה שמו ובן כמה שנים הוא. תזהר שלא ירשם אותך שנית בפנקסו.
בלב קשה המשכתי בעבודה. הפנקס הקטן רדף אותי. מאז החלטתי לחדל מלחבר נאומים.
בתחלה נדמה, כי התפקיד הנעים ביותר נפל בחלקו של האיש היושב לו על כסא בפתח החצר. תפקידו למנות את העגלות הנכנסות לתוך החצר. בעולם הסוער מסביבו הוא היה האיש היחיד, היושב לו בשלוהעל כסא וחוטף שיחה של מה בכך עם כל נכנס ויוצא.
רבותי - לא מאלה אנחנו! וכי זו נקראת עבודה?!
אנחנו נתקאנו בכתפים, האורפלים הענקיים, טובי הלב, בעלי הזקנים המסלסלים. כתפים להם כמו ספסלים, ושרירים ברגליהם כאלו חתולים רצים להם מתחת לעורם. ברגל אחת הם עומדים על מדף המכונה, ובשניה על העגלה. הם פושטים שרועות חזקות ועגלה, מרימים מתוכה בתנופה סלים עמוסים, ומריקים אותם לתוך לע הטחנה הרעבה. גופותיהם מעלים אדים ונוטפים זעה. זו עבודה היא!
נתקאנו בכבושים שסבבו את מוט המסחטה. הם היו דוחפים אותו בכל כבד גופותיהם. שריריהם היו מתוחים עד שכל שריר היה נראה מבדל מחברו. המסחטה היתה נשמעת להם: המכסה היה יורד ושוקע וסוחט את הענבים עד תם. העסיס היה משתפך בקלוחים מבין מקלות הקיר, כמו הדבש מתוך תאנה בסוף הקיץ. והמוט הולך וסובב והכובשים הולכים ודוחפים. זו עבודה היא!
- נחום האפרוח, שמע מה אמר לך: אנחנו רוצים עבודה. עבודה "באמת". עבודה כזו שתפקק את עצמותינו. אנחנו רוצים "להפך עולמות". ומה אנו עומדים כאן כמו זבובים מתים בין קורי עכביש? אנחנו רוצים שהכל יזוז אצלנו וירוץ על גלגלים. תחת כל דבר צריך להתקין גלגלים - לעזאזל? לעזאזל כפול שנים! מנהל העבודה רחם עלינו ונתן לנו עבודה קלה: לדחף את מחט הסריגה הזאת ולחטט בה כמו סבתא בפקעת חוטים.
את הדברים האלה השמיע באזני רם כשעמדנו ערמים תחת מי הברז הענקי. זרם המים היה כל כך חזק, עד שהיינו כופפים את גבינו. זה היה בשעה שתים עשרה בלילה, כתם עבודת המשמרת שלנו. אפשר שהייתי עונה לרם משהו, אבל הפניתי את ראשי אותו רגע וראיתי את המכנסים שלנו ואמרתי:
- הבט! המכנסים שלנו עמדו! עמדו נצבים! עסיס הענבים שהתיבש עליהם התקשה, כי שמנו אותם סמוך למנוע החם. המכנסים נעשו קשים כרקיעי פחים - ועמדו...
עברו ימים אחדים. אין ברצוני לשכח לספר, כי בשובנו לאחר יום העבודה הראשון, כשעברנו על פני גבעת הפעמון - עמד שם חנוני הממשקף. הוא רמז לנו ואמר: פתחתי לכם דף בספרי. תוכלו לקנות בהקפה.
בקר אחד עמדנו על החביות שלנו ובחשנו. פתאם קרא לנו מנהל העבודה:
- אפרוחים! אתם חיים? רדו ואראה את אפיכם. - ירדנו. - אתם רואים מסחטה זו? תנו לה בעיטה. אני רוצה לראות אותה עומדת לא באולם זה, כי אם בקצה האולם הזני. זוזו. המסחטה היתה גדולה, גבוהה ועגלה. היא עמדה לה כמו שאלת חשבון קשה, שאין יודעים היכן יש להתחיל בפתרונה. הקפנו אותה בצעדינו תמהים לגדלה, ונדמה לנו כאלו גדלה שבעתים. עמדנו על ידה וחכינו, חשבנו כי עוד מעט ויבואו ודאי חמשה אורפלים, ויחד נסיע אותה. רם ילך בודאי בראש ויקרא: אחת שתים - הופ! כלנו נקרא "הופ"! והמכונה תטיל למקומה החדש. אולם כל עזרה עדיין לא נשלחה.
- ובכן?
ובכן יצאנו לחצר והבטנו בה לכל צד. גלינו שתי קורות איקלפטוס עגלות. הכנסנו אותן לאולם, דחפנו אותן אל מתחת למסחטה ועמדנו מאחוריה. רם קרא: אחת שתים - הופ! ואני חזרתי אחריו : הופ! דחפנו אותה שנינו, והיא, כמו דודה זקנה שנתרצתה לצאת במחול - זזה, זזה עוד ועוד.
אכן, זה היה מסע נצחון. הפועלים שעמדו על החביות פסקו מלבחש והביטו אלינו בצחוק. הפועלים שישבו ליד המסננות פסקו מלסנן ועקבו אחרינו.
לאט לאט עברנו כך על פני האולם הגדול, בקצהו עמד מנהל העבודה, הביט בנו ואמר:
- אפרוחים, זה טוב מאד. לכח השרירים יש לצרף גם מן המח שבקדקד. תהיו במהרה לתרנגולים - לא תצטרכו לעזרת גדולים. בשעת הצהרים, לאחר שאכלנו את ארוחתנו: לחם, עגבניה, חציל, חמוץ ואשכלות ענבים אחדים, השתרענו ליד הברכות. זו היתה כעין מרפסת גבוהה, מאחורי היקב.
רוח קלילה היתה נושבת ומפזרת על פנינו את שערותינו. שכבנו על האדמה, בצל, ועינינו מסתכלות בשבילים הישרים בין הכרמים, שהשתרעו לכל צד.
שירינו עיפו מהתמתחות ועבודה, הגוף הרגיש בכל חלק ממנו את האדמה, אזנינו שמעו את הלם הדם ששטף בנחת בעורקינו.
היתה לי הרגשה של רחבות, כאלו יצאנו משבילים צרים לדרך המלך, היחידה, הטובה והבטוחה.
ראויים אנו למנוחה. כי נתנו מכחנו. ברכנו בלבנו את החיים הטובים, חיי העבודה, התועלת והבטן המלאה. עוד היום מתגעגע אני על אותה שעה ועל אותה הרגשה, ואני קורא בקול גדול:
- בני אנוש, לכו לעבוד בבציר!
מאותו יום התחיל מנהל העבודה מעסיק אותנו בעבודות שונות ומענינות, וכך היינו מסימים בודאי בשקט ובענין את ימות הבציר, אלמלא אותם זרקורים שנתגלו לנו פתאם.
"המסובים היו רכונים אל צלחותיהם, זה שואב מרק בכף שבידו, וזה נועץ מזלגו בנתחי הסלט שבצלחת, משמאל לכל אחד היה רבע ככר לחם, הם היו צובטים ממנו ואוכלים. כשראו אותנו, שאנו שלשה, הרימו בזהירות את צלחות המרק, קרבו מושביהם זה לזה ופינו לנו מקום כדי שנוכל שלשתינו לשבת יחד.
- חנה- אמר שמשי לבתה של בעלת הבית, שנגשה לפנות כלים מן השולחן- את רואה שניים אלה? גימנזיסטים הם, תתני להם אוכל כל פעם שיבואו הנה. רשמי אותם על הדף שלי בפנקס. עוד מעט, כשיתחילו לעבוד- נאכל כולנו על חשבונם.
המסובים הצטופפו על ספסליהם ופינו גם לנו מקום ליד השולחן. - מי הם המסובים?- שאלתי בלחש את שמשי. - זה השחרחר- ענה לי- בעל השפם הקטן- הוא , נו, נחש- יגאל! כן, אותו יגאל שהפיל חתיתו על כל שודדי עבר הירדן. - את יגאל המפורסם- עניתי לו- כבר ראיתי פעם..."
ישבנו ואכלנו ביציה וסלט עגבניות. היינו מסובים, נוגעים מרפק במרפק, עם גדולי השומרים. עם המפורסמים שבהם, שכבר נכנסו לעולם האגדות והסיפורים....מצלחות המרק עלו אדים בשפע. אור המנורה טפס עליהם כעל זקן ארך. כפות הבדיל הקישו בקצב מרגיע. גרגרי המלח הגס, שהיו בצלחת באמצע השולחן נצצו כיהלומים. הפנים, שהיו רכונים אל הצלחות, היו שרויים בצל. מפעם לפעם הבריקו מתוכן עיניים נבונות וזריזות.
- הם כבר היו ישנים- אמר אחד מהם. המסובים הצטחקו, ושמשי הורה לנו באצבע על הקן שבנתה לה צפור בפינה של אחת מקורות התקרה. רק גבעול קש אחד תלוי גילה את מקומו- כאותו בדל חוט המגלה את מקומו של הכפתור שהיה לשעבר בבגד. כמה טוב להימצא במקום זה, אמרתי בלבי כשאני חש שבע בבטני שהתמלאה".
ראש הועד בא לראות אותנו, וגם מנהל העבודה, ופעם אחת נתמלא החדר הקטן אנשים רבים: חרש הברזל, בעל הבית שלנו, וכל שבעת בניו החסנים הופיעו בחדר בית החולים.
אז ידענו כי קנינו לנו בימי החפש הללו ידידים חדשים, ידידים טובים והסמן לכך כי היה לנו מה לשאל מפי כל אחד ואחד מהם. שאלנו את ראש הועד: היכן שמשי? (כמה דאגנו לו!) התפסו את רוצחו של יענק'לה? הנמצאים עדיין החיילים במושבה? ברכנוהו כי בקרוב יתלה את התמונה במקומה.
את מנהל העבודה ביקב שאלנו: איפה עומדת המסחטה? ומתי תגמר העבודה ביקב? (משנה היה בעינינו מראהו של מנהל העבודה כשאינו לבוש בבגדי העבודה שלו ומפתח הצנורות העקם אינו בידו. הוא היה דומה למלך שפשט את בגדי המלכות.
ולמשפחת חרש הברזל הודענו כי את בקבוק הדיו שלהם השארנו על שלחן הכתיבה שלנו, וכי שמנו צפרן חדשה בעט. אולי יצטרכו להם בהמשך הזמן וידעו את מקומם.
ליד האיור של בעל המפחה (עמ' 32) כותב גוטמן כך: אמנם ציור זה יצא לי קצת גדול מדי. אולם החשיבות והכוח שבפָנים אלה תפשו גם שטח.