חסר רכיב

רבקה אלפר (1958-1902)

הייתה סופרת ישראלית.
אלפר נולדה בפלך וילנה למשפחת אלפרוביץ', ובגיל צעיר עברה לאוקראינה. בשנת 1926 עלתה לארץ ישראל, בעקבות עליית אחיה ואחותה לפניה, והתיישבה בגבעת השלושה. כעבור שנתיים עזבה את הקבוצה, אך המשיכה לעבוד בעבודה חקלאית והוכשרה כאורזת. מספר שנים לאחר מכן נפגעה בידה ונאלצה לחדול מעבודת כפיים.
בשנות השלושים החלה לפעול במסגרת מועצת הפועלות והייתה מורה לספרות ולתנ"ך במשקי הכשרה לפועלות. בשנים אלו החלה לפרסם סיפורים בשם העט: "אלה ר.", ובין אלו ספרה: "פרפורי המהפכה" וסיפורים בעיתון "דבר".
בשנת 1944 הצטרפה למערכת עיתון "דבר הפועלת". פרסמה שני ספרים היסטוריים עד לפטירתה: "המתנחלים בהר" לסיפור תולדות משפחות מתיישבים במוצא, וספרה "קורות משפחה אחת" על תולדות משפחת דנין (זוכה פרס הספרות על שם חיים גרינברג לשנת 1957).
זמן ניכר הקדישה לחקר תולדות יהודי פקיעין, אך נפטרה בטרם השלמת הכתיבה.
בשנת 1959 נחנכה על שמה ספרייה בקרית גת. שנים ארוכות הוענק על שמה פרס ספרות מטעם מועצת הפועלות לסופרות ולעיתונאיות צעירות.

ספריה:
אנשי פקיעין: סיפור. תלאביב : עם עובד, תשכ"א 1960
בכל נפשנו: ... מפי חברות חולדה ורמת הכובש. חולדה: [חמו"ל], תש"ד.
בנות בניר: קורות משקי-הפועלות וחוות-הלימוד. תל אביב: עם עובד, תש"ו.
המתנחלים בהר: מפי אחת הראשונות. ירושלים: אריאל, תש"ס 2000.
המתנחלים בהר. תל אביב: עם עובד, תשכ"ג 1962, תשכ"ה 1965.
פרפורי מהפכה: ספור. תל אביב: מצפה, תר"ץ.
קורות משפחה אחת. ירושלים: אריאל, תשנ"ג. ירושלים: מ’ ניומן, תשכ"ז. [תל אביב]: דבר, תשט"ו. [תל אביב]: דבר, תשט"ז.

מקור: ויקיפדיה

מתוך : קורות משפחה אחת

עמ' 140-139:
"...נדברו הצעירים וארגנו קבוצה דרמטית והציגו באידיש את האופרטה הדרמטית "שולמית" לגולדפדן...הצגה זו נתקיימה ב-1894. כשנה לאחר זה נערכה הצגה ברחובות, שזה לא מכבר נוסדה, ובה ציבור מתקדם. בני המקום שיחקו את "זרובבל" למשה לייב לילינבלום, ומינקוב, שהשתתף בהצגת "שולמית", רג'יסור להם. אליעזר מרגולין, איכר ברחובות, שהיה לאחר שנים לקולונל ובא לארץ בראש גדוד המתנדבים העברים מאמריקה, שיחק את "בלשצאר", תפקיד שהלם אותו. באותו פרק זמן של ההכנות להצגה קיבל עליו בית-חרושת שטיין לקדוח באר ברחובות. בקבוצת הפועלים היה המתלמד אבא נאמן, שכבר הוכיח כוחו בדקורציה, החליפו אותו בפועל אחר והוא נתבקש להכין התפאורה להצגה.עמל אבא נאמן על הדקורציה שלושה שבועות תמימים, יומם ולילה. היה לו ציור על גבי זכוכית "בגוב האריות", העתיק תמונה זאת על גבי הבד בצורה מוגדלת והיא התאימה מאוד לאותה הצגה. סיפרו כי מראה בית המקדש שצייר, הרטיט את הלבבות. ברחובות שוטט אז גרמני נודד, טיפוס משונה שעבר ברגל ארצות וכינור לו והוא מיטיב לנגן בו. נענה ללוות את ההצגה בנגינה, ואליו נצטרף ליב גיסין מפתח תקווה, והם-הם התזמורת. אספו כיסאות וספסלים מכל הבתים והעמידו אותם בחצר יעקובזוןהנרחבת, מול הבמה שהוקמה שם בשביל הקהל, שהתכנס מן הסביבה – ראשון לציון, ואדי חנין (נס ציונה), גדרה, פתח תקווה, עקרון, רמלה, זיכרון יעקב, חדרה ויפו. אמרו כי היו שם כשבע מאות איש. היה זה בחול המועד פסח...
בא ערב ההצגה, והנה תקלה – העירו את אוזנו של הרב הרץ נפתלי ביפו, כי הלהקה פורצת מוסר: בחורים ובחורות שרים ורוקדים יחד. נועצו ורמזו לשלטונות התורכיים ברמלה כי מחזה זה אינו רצוי, באו ואסרו להציגו. מה עשו אנשי רחובות? הלכו לרמלה והודיעו כי בהצגה משחקים גברים בלבד, כאשר אמנם היה כן, וגם נתנו אילו מג'ידיות בקשיש, כמנהג המדינה. והאיסור בוטל וההצגה נתקיימה למחרת. בינתיים נשאר כל הקהל ללון בחוץ, כי המקומות בבתים המעטים לא הספיקו להלין את הציבור הרב. ואז רקדו כל הלילה הבחורים והבחורות כהלכה, על אפו וחמתו של הרב...
אמרו להציג את המחזה גם במקומות אחרים, והנה צרה: לאחר ההצגה ירד גשם שוטף והתפאורה ניזוקה וצבעי המים נמחו כליל. ורחובות קבעה מאז את חול המועד פסח – ימי ההצגה – לעריכת חגיגות עממיות..."

עמ' 263-262:
..."ברחובות שררו יחסי ידידות ואהדה בין ציבור השומרים והפועלים ובין מרבית בני המושבה ובנותיה, לא כמו בפתח תקווה שם היה חיץ של איבה בין התושבים והפועלים. וכן הייתה רחובות שונה מראשון לציון הסמוכה. איזה חותם של רעננות, של רוח צעירה הייתה שורה על המושבה.
וגם נופה של רחובות יפה. עצי ההדר על ירקותם וזהב פריים; כרמי השקדים על עציהם הדקים הנשירים וצמרתם הדלילה- אפרפרה ושלג תפרחתם המזדרזת לבשר את האביב; וכרמי הגפן על שיחיהם הנמוכים הרכונים על הקרקע, מניבים פרי עסיסי כנטפי בדולח מתוק; וגדרי השיטה על תפרחתן הצהובה, הריחנית; ועצי האקליפטוס אדירי הצמרת; ועצי המימוזות העדינות; וסביב כל בית שיחינוי ופרחים..."

עמ' 264:
"... סיוט המלחמה לא פסח גם על רחובות. מדי פעם בפעם נקראים ועדי המושבות להתייצב לפני השלטונות בירושלים. יש בדעתם גם לגרש את תושבי רחובות צפונה. משתדלים איך שהוא לבטל את הגזרה על ידי שוחד ופיוס, ודי צער ועגמת נפש וביזיון..."

עמ' 270:
"... יום אחד, בחשוון תרע"ז (1917), עם שחר, באו חיילים תורכים רצוצים, ולבושי קרעים, ביקשו "אק-מק" (לחם בתורכית). אכלו, שתו ורחצו והמשיכו בדרכם כשפניהם שחורים כשולי קדרה.
הבוקר אור ורעם התותחים גבר והוא מגיע כאילו מקרוב... בסמוך לשעת הצהריים אנו רואים בעד החלון, מרחוק באופק מצד דרום, שני סוסים עולים, סוסים גבוהים, ושני רוכבים ענקים עליהם, צמודים יפה לסוסים, כאילו מקשה אחת הם. תלבושתם צבאית וכובעי לבד לראשם ונוצות מחוברות לכובע. היה זה כמו התגלות מעולם האגדה. כשהשגיחו בהם הילדים החלו למחוא כף משמחה ולרקוד: 'האנגלים באים!' גערתי בהם: 'הסו! התורכים נמצאים עדיין במושבה.' השגיחו התורכים שעברו ליד ביתנו בשמחת הילדים ולא ידעו פשרה. 'פנטזיה? שמחה אצלכם?' אמרו בתוכחה כבושה.
התורכים הלכו להם ואנו משקיפים בעד החלון. אחד משני הרוכבים יצא קדימה, כשהוא מתחפה. שהעצים מחפים עליומאחורי העצים ובולש את הסביבה. ואז נתן סימן לחייל השני, וזה אותת אל מעבר לו ועלו חיילים רוכבים בזה אחר זה, כעולים מתהום הארץ. והנה הם כבר פלוגה שלמה, בחורים יפים, חסונים, בתלבושת צבאית הדורה, והנה הם כבר ליד ביתנו...
אך המלחמה לא נסתיימה עדיין, היא עתה בתוכנו, מושבתנו גבול לה. על הצבא עוד להדוף את התורכים הלאה מזה... החיילים בחרו להם לעמדת תצפית את רחבת היקב. ערכו את התותחים וכלי המלחמה. והתורכים אז ברמלה...
האוסטרלים הדפו את התורכים והתקדמו, ובמקומם זורם צבא חדש למושבה. במרכזה נקבעה המפקדה...באותם ימים הגיע לרחובות גיליון "ג'ואיש כרוניקל, ובו אישור הצהרת בלפור... , אך עדיין אנו בתוך החזית. כל הרחובות מוצפים חיילים והם הביאו אתם ביסקוויטים, שימורים ודברי מתיקה וחילקום ביד רחבה. חייתה נפש התושבים והייתה רווחה במושבה..."
חסר רכיב