חסר רכיב

המושבה במלחמת העולם השנייה

ב -1 לספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה עם פלישת הצבא הגרמני לפולין.

במושבה נערכו לבאות, ובמאי 1941 הוקמה ועדת מצב בת שלושה חברים. תפקידה היה לדאוג למושבה בשעת חירום, לבדוק כשרות שירותי כיבוי אש, מגן דוד אדום והג"א ולהקים בתי חולים. תחנות עזרה ראשונה הוקמו בשעריים ובשכונת מילר, ו- 150 איש עברו קורס עזרה ראשונה.[1] מחשש להתקפות מהאוויר, הציע אחד ממנהלי בתי הספר במושבה, לא לקחת סיכון מיותר, לבטל את הלימודים ולשלוח את התלמידים לבתיהם. הצעה זו לא נתקבלה והלימודים נמשכו כסדרם.[2]

ב-1939 פורסם ע"י הבריטים 'הספר הלבן' , שהתכוון בעיקר להרגיע את הציבור הערבי בארץ ע"י גזרות, ובהן הגבלת חמורות על עליית יהודים לארץ ואיסור רכישת קרקעות ע"י יהודים ב- 95% משטח ארץ ישראל. למרות הכעס על הבריטים נקראו הצעירים להתגייס לצבא הבריטי. צעירים אחרים התגייסו לשורות הפלמ"ח ולמשטרת הישובים העבריים.

בתחילה מעטים היו בני המושבה שהצטרפו לצבא הבריטי. בדיון שנערך במועצה ב-1943 נמסר כי מתוך 300 צעירים רק 7 התגייסו. כדי לעודד את הגיוס נשקלה אפשרות להטיל סנקציות על המשתמטים.[3] בהמשך המלחמה, התגייסו עוד תושבים לצבא הבריטי , בין המתגייסים היו גם אנשים מבוגרים ובעלי משפחות. במלחמה נפלו שלושה ילידי המושבה -צבי גוטליב, יהודה דודין ואליהו אליאב, ויעקב בן ישראל מכפר גיבתון. [4]
בהמשך המלחמה, התגייסו עוד תושבים לצבא הבריטי , בין המתגייסים היו גם אנשים מבוגרים ובעלי משפחות. במלחמה נפלו שלושה ילידי המושבה -צבי גוטליב, יהודה דודין ואליהו אליאב, ויעקב בן ישראל מכפר גבתון.

ב- 1941 עם התקדמות הכוחות הגרמנים בצפון אפריקה לעבר תעלת סואץ, החליטו הבריטים להקים בארץ מרכז צבאי גדול. עובה הכוח הצבאי והחלה עבודת תשתית גדולה, נסללו כבישים ומסילות ברזל, נבנו גשרים, מחסנים ומחנות צבא. כל אלה הביאו להתפתחות התעשייה והחקלאות.
במושבה ובסביבתה נבנו כמה מחנות צבא. אחד המחנות הוקם בתוך המושבה מרחוב גורדון צפונה, תושבים שגרו בסמוך למחנה נדרשו לפנות את בתיהם כדי לשכן בהם קצינים בריטים.[5] תחילה אויש המחנה ע"י חיילי הגדוד הסקוטי ( The Royal scots grays), ומאוחר יותר ע"י יחידה פולנית מצבא אנדרס.

בעקבות מאורעות 1939-1936 - 'המרד הערבי', נבנו בארץ 55 מצודות משטרה. המצודות נקראו על שם מי שפתח אותן סיר צארלס טיגארט, מהנדס בריטי שהתמחה בהודו במלחמה נגד הטרור. ב- 1941 נחנך בניין המשטרה, שברחוב הרצל.[6] בחזית המבנה בן שתי הקומות, הוקמו שני מגדלי תצפית עם חרכי ירי ומאחור השתרעה חצר גדולה ומוגנת ובה שני מבנים נוספים.

הנוכחות הצבאית המוגברת הביאה רווחה למושבה - הושכרו דירות, בתי עסק הורחבו ונפתחו בתי קפה. לאהדה מיוחדת זכו החיילים האוסטרלים. עם זאת, הנוכחות המסיבית של החיילים והתחככותם עם האזרחים גרמה לא אחת לתקריות, מפני שהיו חיילים שיכורים, שהשתוללו ופגעו ברכוש . יהודה גורודיסקי, ראש המועצה, פנה לקצין מחוז בבקשה לסייע בפנייה למפקדה הראשית למציאת פתרון, מבלי לפגוע בחיילים.[7]
הנוכחות הצבאית המוגברת הביאה רווחה למושבה - הושכרו דירות, בתי עסק הורחבו ונפתחו בתי קפה. לאהדה מיוחדת זכו החיילים האוסטרלים. עם זאת, הנוכחות המסיבית של החיילים והתחככותם עם האזרחים גרמה לא אחת לתקריות, מפני שהיו חיילים שיכורים, שהשתוללו ופגעו ברכוש . יהודה גורודיסקי, ראש המועצה, פנה לקצין מחוז בבקשה לסייע בפנייה למפקדה הראשית למציאת פתרון, מבלי לפגוע בחיילים.

עם חיילים מהיחידות הפולניות אירעו לא אחת תקריות על רקע אנטישמי. בתקרית שאירעה בינואר 1943 השתוללה קבוצת קצינים וחיילים פולנים ללא סיבה ברחוב הראשי ופצעה מספר אנשים. במכתב תלונה, שנשלח למפקד הכוחות הפולנים בארץ, התלונן גורודיסקי כי התוקפים פצעו בסכינים מספר גברים ונשים. בהמשך מכתבו ציין כי התוקפים לא היו שיכורים, ודרש לנקוט באמצעים נגדם. בתשובתו כתב המפקד הפולני, כי ניתנה הוראה למצוא את התוקפים ולהענישם, כמו כן, הורה לתגבר את כוחות המשטרה הצבאית ולהגביל כניסת חיילים פולנים למושבה. המפקד הפולני דחה את הטענות על היחס השלילי של הפולנים ליהודים, וציין את היחס הטוב של הממשלה והצבא הפולני ליהודים.[8]

כעבור כחודש, כתב שוב גורודיסקי למפקד הפולני. במכתבו ציין, כי מאז התקרית בינואר 1943 לא אירעו תקריות נוספות, וביקש לבטל את ההגבלות על כניסת חיילים פולנים למושבה. בעקבות מכתבו הוסרו ההגבלות. [9] במושבה השתדלו לטפח את היחסים עם החיילים (ולמשל באפריל 1943 העבירו הכבאים ברחובות השתלמות בכיבוי אש לחיילים). [10] ההתנהגות הפרועה של החיילים הפולנים לא פסקה. ב-6 לאוגוסט 1943 התלוננה קבוצת דיירים מרחוב גורדון על החיילים, בטענה שהם מתגרים ומאיימים לשחוט אותם, והם מזכירים תקרית גדולה אליה נזעקו שוטרים בריטים ופולנים. הם דרשו מהמועצה להוציא את הפולנים מהמחנה הסמוך אליהם. [11]

הרוחות במושבה סערו ו"ההגנה" הפיצה בין החיילים הפולנים כרוז בו הזהירה אותם כי על כל מכה ביהודים, הם יענשו כפליים. לבסוף החליט הפיקוד הצבאי להוציא את הצבא הפולני מהמושבה, ובערב צאתם נכנסו בחורי המושבה למחנה והוציאו 23 חיילות יהודיות, שהצטרפו לצבא אנדרס והגיעו עמו ארצה. [12]

ב- 1944 עזב רוב הצבא הפולני את הארץ לאיטליה, והצטרף לכוחות שנלחמו נגד הנאצים.

הערות ומקורות:

[1] הארץ 18.6.1940
[2] ארכיון רחובות, תיק חינוך, בתי הספר שנים 40-41
[3] שם, ספר הפרוטוקולים,ישיבות מועצה שנים 1945-1942, ישיבה מס' 164
[4] רחובות תר"ן- תש"י, משה סמילנסקי
[5] מלכה ללא כתר,עמוס דניאלי הוצ' המחבר ירושלים 2006
[6] דבר 29.6.1941.
[7] ארכיון רחובות, תיק צבא במושבה 1947-1938
[8] שם
[9] שם
[10] שם
[11] שם
[12] רחובות תר"ן- תש"י, משה סמילנסקי

עוד על שמירה וביטחון בעשור הששי - כאן

חקר וכתב - יהודה בן בסט
חסר רכיב