זיכרונות מבית סבתא בתיה מקוב / כתבה: יהודית פסטרנק
זיכרונות כמבעד לערפל, ואולי זיכרונות-שמיעה או אפילו שמץ של דמיון מעורבים כאן. יסולח לי, כי באמת ברצוני להביא את הדברים כפי שהיו קיימים.
על סבתא בתיה מקוב נכתב הרבה, כי הרי היא שזורה במעשה בראשית של רחובות. אולם, על סבתא כסבתא וכראש משפחה, אנסה אני להעלות בזיכרוני ועל הכתב, כי זהו סיפור בפני עצמו.
המשפחה הייתה ענפה – בנות, בנים ונכדים בצוותא, והסבתא היא ראש המשפחה, בית מטריאכלי, הנוהג במסורת ובדפוסי חיים משלו. סבתא גרה במרכז הבית עם ילדיה הבלתי נשואים. הנשואים גרו בדירות סביב לה, באותו בניין. שלום ושלווה שררו בין המשפחות, כי הנשים והגברים היו עסוקים מאוד מאוד במשק ובבית. הבית היה מורכב מחדר גדול, הנקרא "סאל", בלשוננו – חדר אורחים, ששימש לקבלת אורחים נכבדים וכחדר אוכל בימי שבת ומועד, עת כל המשפחה התאספה ואכלה בצוותא; כי עליכם לדעת, בימי חול לא היה פנאי לשבת ולאכול ליד שולחן ערוך, וכל אחד אכל בזמן שהתאים לעבודתו ובחדר האוכל הרגיל, היינו, במרפסת גדולה שבה עמדו שולחן גדול וספסלים. על השולחן, כמעט תמיד, מיחם – סמובר – רותח תמיד ומוכן לכל "פורענות", וכן לחם, זיתים, ריבה וזבובים, אוי כמה זבובים!. שולחן זה היה מיועד לבני הבית ולאורחים מקריים בימי חול – עוברים ושבים במושבה שהייתה מכניסת אורחים מאין כמוה. הבית היה פתוח - בא יהודי למושבה, נכנס לאחד הבתים ומיד לשולחן.
את כל הכבודה שימש מטבחון קטן, שחור מפיח-תמיד שאפף אותו, כי היו מבשלים ואופים על עצים. כל רוח הרבתה את הפיח, ועתים חדר הפיח לתוך הסיר ואז היה האוכל "טעים" במיוחד. הסירים היו עשויים נחושת קלל, מפויחים תמיד. את הלחם היו אופים פעמיים בשבוע, ולעתים, לקראת החג, גם שלוש פעמים. כל עבודות הלחם והמאפה נעשו מתחילתן – מטחינת הקמח ועד לאפייה, מעשה ידי הנשים שעבדו אז קשות, החל מתפירת בגדים לילדים, תיקונים, סריגה וכו', ועד לחליבת הפרות והטיפול בעופות שהיו מצויים בכל בית. כמו כן, טיפול בגן הירק. הלחם היה אפוי ככרות גדולות, עגולות – עבודת ידיים. הלחם היה כה טעים, ואוי היה לשומרות המשקל, כי אי אפשר היה לעמוד בפני היצר לאכילת לחם חם וטעים. לפנות בוקר הייתה סבתא או אחת מבנותיה או כלותיה, לשה את הבצק במשארת (קערה גדולה להתפחת בצק) מנחושת, ובבוקר אופה.
בערב שבת מחממים מים בפחים. באותם ימים, עשו שימוש רב בפח הנפט שהיו מייבאים בארגזים. הארגזים שימשו כרהיטים – שולחן, ספה, כיסא = והפחים לשימוש ביתי להחזקת מים שהביאו מהבאר ולחימום המים לרחצה.. את המים החמים יוצקים לפיילה (גיגית)ורוחצים אותנו, הילדים, במטבח. חדר רחצה לא היה. כך עשו גם הגדולים.
בימי בציר וקטיף היו בניה שוהים בכרם בכל שעות היממה, לעבד ולשמור על הפרי. סבתא היתה מביאה להם אוכל מדי יום ביומו. את הענבים שלחו ליקב בראשון-לציון, ואת השקדים שלחו הביתה, לחצרות, שם היו מקלפים אותם ומייבשים לפני האריזה. על עבודה זו ניצחו הנשים, בנוסף לתפקידן הקבוע.
סבתא הייתה מתהלכת בבית בסינר הרחב שלה, העשוי כיסים גדולים ובהם סוכריות לנכדיה. היא "שיחדה" אותנו לקרוא קריאת "שמע" בסוכריות שלה. על פיה נחתכו כל ענייני המשפחה, ממציאת כלה לבן ועד לטיפול בילדים. היא הייתה פיקחית מאוד וידעה להשכין רוח טובה בקרב בני הבית. הכול נעשה בהסכמתה.
לכבוד שבת הייתה סבתא פושטת צורה ולובשת צורה. בימות החול לבשה שמלה פשוטה עם סינר, ששימש להרבה צרכים, ומטפחת ראש. לכבוד שבת לבשה על ראשה צ'טיקעל (מין מצנפת) עשויה תחרה וענדה את תכשיטיה. לבית הכנסת הייתה הולכת עם פאה נכרית, "פארוך", כולה אומרת "פטריאכליות", ואנו הנכדים מזדנבים אחריה.. יפה הייתה סבתא, ובימי חג ומועד, יפה שבעתיים, כולה קרנה. אהבנו אותה וכיבדנוה.