המושבה רחובות - זיכרונותיו של ד"ר יואל
בזיכרונותיו תיאר ארנסט את המושבה: "רחובות הייתה אז מושבה קטנה בדרום פלשתינה, מוקפת חגורת כפרים ערביים מרובים ומחנות בדואים משבטים שונים. במושבה היה הרבה חול אשר כיסה כל שטח שבו לא היו פרדסים. והבתים היו קטנים ומעטים. כביש אחד שחיבר את יפו עם עזה עבר דרך מרכז המושבה. זבובים רבים וימי שרב קיבלו את פנינו. חנויות ראויות לא היו. אלה שהיו, נפתחו מוקדם בבוקר ונסגרו רק כשאחרון הפועלים הלך לישון. הכל היה חדש בשבילי. גם האוכל, המקום, האקלים ובעיקר האנשים. לא רחוק מן המושבה הייתה שכונת התימנים בשם שעריים. תושביה היו עניים ביותר והיו לרוב פועלים בחקלאות. הנשים התימניות עבדו כעוזרות בבתי האשכנזים. החלוקה ה"גזעית" הייתה מושלמת. השפה הרשמית הייתה עברית, אך הרוסים - דיברו רוסית, הפולנים - פולנית ושתי הקבוצות דיברו יידיש וערבית שלמדו מן העוזרות הערביות שהיו זולות יותר מן התימניות. בכניסה הצפונית לרחובות התחילו לבנות תחנה לחקר-החקלאות, והעובדים בה היו האינטלקטואלים היחידים במקום. ברחובות היו ארבעה רופאים (ורופא ילדים שבא פעם בשבוע מראשון-לציון). אחד הרופאים נקרא: "רופא-המושבה" (ד"ר אהרון מרשוב) שקיבל חולים בבית-המועצה ולידו היה בית-המרקחת של המושבה (ברק). לא היו דירות פנויות. הצלחתי למצוא דירה אחת בקומה השנייה של הבית שהיה באמצע הבנייה. בעל-הבית (פריגוז'ין) היה מסגר ממוצא פולני (הבית עומד עדיין, ינואר 2014, במקומו בפינת רח' הרצל מערב וישראל טלר דרום). אמרו לי שלא טוב לפתוח שם (בבית פריגוז'ין) פרקטיקה מפני שאם חולה ייכנס אליי לבית הוא יפחד שמא יראו זאת מבית-המועצה והרופא שם לא יראה זאת בעין יפה".
(לערך המלא על ד"ר יואל - כאן)