שמואל יעקב רופמן (1878-1956)
שירת כרוקח במושבה בשנים 1925-1920
שמואל למד אצל הדיין ר' יוסף צבי הלוי, ביפו ואח"כ נשלח ללמוד בישיבה בירושלים. הנער היה מטובי תלמידיו של רבי זרח בראוורמן, שקד על התורה יומם ולילה תוך חיי מחסור ודחק, אך מצא לו גם פנאי לקרוא בספרי רפואה בגרמנית ובלטינית (שלמד מפי אביו) כדי להכיר גם את מלאכת אביו. בישיבה נודע כעילוי, ובגיל 18 הוסמך כשוחט, בודק ומוהל. הוא חזר לגדרה, ועבד בה ובבאר טוביה כפועל חקלאי.
בספר הפרוטוקולים של נס ציונה משנת 1898 מסופר על חוזה שנחתם בין ועד המושבה ואדי חאנין לבין השוחט ש' ראפמאהן: "עד סוף תרס"ג מחויב הר' שמואל לשחוט עופות ובהמות וגם לעשות רפואות ברווח של 15 פראצאנט ולדרוש בחולים כפי ידיעתו ולמשוח את העיניים פעם מיקח חמשים פר' לחודש והסמים למשיחת העיניים על הוצאותיו".בשנת תרנ"ז (1897) נשא לו לאישה את שרה בת יחיאל ומאשה גרינבוים, והחל לרפא חולים כאביו אברהם. תחילה ישב בגדרה, ובשנת 1898 עקר לנס ציונה: "הצענו כי האסיפה תמנה חובש מיוחד במושבה, כי מוצאים אנו לדבר מועיל כי יהיה במושבה האפטייק כללי ולסדר את הנהגתה כמו שנהוג ביתר המושבות לקצוב מחיר כללי על הרפואות ולמכור על ידי תווים (מארקס-בולים ותלושים) שייעשו לתכלית זו. יחד עם זה מעוררים אנו את האסיפה כי מצד היושר צריכה המושבה לקבל את כל הסמים המועילים לבני המושבה מאת יעקב שמואל רופמאן".
"הרוקח" שימש בנס ציונה גם כרב, כמוהל, כש"ץ וכמזכיר ועד המושבה, כרופא וכחובש. עשרים ושתיים שנים פעל שם. בעד שירותיו הסתפק בהכנסה צנועה, כי מימיו לא היה להוט אחרי הממון ואהב יותר לתת מאשר לקבל. הוא המשיך להשתלם ברפואה תוך לימוד ועבודה מעשית, והיה עוזרם של ד"ר מזי"א וד"ר ויצברד . פעל גם כרופא עצמאי והיה בעל חוש אבחנה נכונה למציאת תרופה. הערבים היו פונים אליו בבקשת עזרה רפואית, והוא נקרא בפיהם בתואר "חכים אללה" (רופא אלוהי). היו מזמינים אותו אף לבאר שבע, ובלילות החורף היה רוכב לבדו לרפא חולה במקום מרוחק.
באב תרע"ט (1919) החליט ועד המושבה רחובות לקבל את שמואל רופמן למשרת שו"ב (שוחט ובודק) , לאחר שניהל עמו משא ומתן על התנאים, נחתם חוזה ל- 3 שנים, והיות והוא: "...מומחה בהכנת רפואות לכן התחייב מר רופמן לעזור בשרותו בבית הרפואות בעת שיחסר לפעמים מקומו של הרוקח בהמושבה".
בחודש אלול התיישבו רופמן ומשפחתו במושבה והוא החל בעבודתו. בנוסף, לעבודתו כשו"ב, וכרוקח, חובש ומרפא, עסק בחקלאות ובנטיעת כרמים ופרדסים. את בית הכנסת של המושבה שיכן בביתו, ועבד כמוהל במושבות הסביבה וגם בקיבוצים נען, גבעת ברנר וקבוצת שילר.בסיוון תר"פ (1920) מינה ועד המושבה את שמואל ל"רוקח המושבה", לאחר שלא הצליח לגייס רוקח אחר למושבה, בשכר של 10 לי"מ לחודש בנוסף לעבודתו כשו"ב, אלא ש"מעתה לא ינקר שום בשר". לשם כך, הוכן עמו חוזה חדש שהחל בסיוון תר"פ עד תום התקופה של החוזה הקודם (אב תרפ"ב 1922).
כאמור לעיל, שמואל שהיה בעל ניסיון גם כמרפא, עוד בזמן שעבד במושבה נס ציונה, סייע בריפוי בני המושבה ברחובות וזאת על פי בקשתם, שהמשיכו להגיע לביתו כדי לזכות בשירותיו הטובים.
ד"ר וינשל, שמונה לרופא המושבה בשנת 1923 ראה בו "מתחרה". במכתב ששלח לוועד הפועל של המושבה, ביקש כי יורו לו להפסיק לרפא את החולים ובעיקר את חולי העיניים.וכך הוחלט בישיבת ועד הפועל של המושבה, במרחשון תרפ"ד: "להודיע לד"ר רופמן שקבלנו מהרופא ד"ר וינשל קובלנא עליו שהוא מרפא חולים וביחוד חולי עינים והרופא מתרה בו שאם לא יפסיק את זה יתאונן עליו לפני הממשלה, ולהעיר אותו על אחריות שבדבר".
ברחובות זכה שמואל לחיבה ולהוקרה כללית בשל מידותיו התרומיות ומעשיו הטובים, ועל היותו פעיל בצרכי ציבור, בחברת גמילות חסדים וביסוד בית-הכנסת "שוני הלכות" ותלמוד תורה. סירב לצאת לפנסיה והמשיך לעבוד עד שניטל ממנו מאור עיניו.
נפטר ברחובות, בי"ח טבת תשט"ז (2.1.56) אחרי מחלה אנושה. ילדיו: חיים, יעל אשת נתן דוד זהבי, מתתיהו, רחל אשת משה ברזילי, לאה אשת אהרן צ'יזיק, ויחיאל.
ברחובות קראו על שמו את "סמטת רופמן", המקשרת בין רחוב אהרוני לרחוב ויצמן.
"מעשי רוקח", אמנון מיכלין, עמ' 132-135.
ג' גרא, אדמה ללא תנאי, תל אביב 1989, עמ' 217, 291. (מתוך ספר "מעשה רוקח")
תדהר, אנציקלופדיה, עמ' 3054,
"שאו נס-ציונה", מסיפורי אבנר כהנוב, מרץ 1998.
פרוטוקולים בארכיון רחובות.
זיכרונות בנו מתתיהו שהועלו על הכתב על ידי הבת, נכדתו של שמואל רופמן.
חקר וכתב - צביקה תדמור