חינוך התימנים ברחובות
ברחובות, כמו במרבית המושבות אליהן הגיעו העולים מתימן, היה חינוך עברי מושרש זה מכבר. עד ימי העלייה השנייה (1914-1904) הושפעה התפישה החינוכית מהשמרנות ומהדתיות שאפיינו את היישוב הישן. גם בני העלייה הראשונה שהיו ברובם דתיים, קיבלו את מאפייני החינוך שהיה מקובל עד אז. אנשי העלייה השנייה מתוך תפישתם הכוללת ורצו לשנות את החינוך ולחשוף את הילדים גם להשכלה הכללית. גופים וחברות גדולות היו מהמשפיעים על החינוך, למשל: "כל ישראל חברים", ו"החברה לעזרה ליהודי גרמניה".
בשנותיה הראשונות של שעריים (עד שנת תרפ"ב - 1922) התחנכו רוב הילדים בשכונה עצמה ובדרך הדומה לחינוך שקיבלו בתימן – לימוד בחדר (הוא ה"כניס"), על ידי המארי (המלמד). מעטים התקבלו לבית הספר של המושבה, ובכל מקרה לא חשו שם בנוח והעדיפו ללמוד במרחב המוכר.
עם זאת, לאחר שהוקמו והתבססו מוסדות חינוך תימניים מסורתיים ירדה נוכחות הילדים התימנים גם בגן. בפסח 1913 היו ברחובות כ – 200 תימנים (כרבע מכלל האוכלוסייה במושבה). מספר הילדים בגן היה סה"כ 75, ומתוכם רק 7 ילדים תימנים (שש בנות ובן).
חינך הילדים ב"חדר" היה מבוסס על יסודות לימוד קריאת הא"ב עם ניקוד, ולאחר מכן לימוד פרשת השבוע וההפטרה עם התרגום. הרחבת לימודי הדת: פירוש רש"י, משנה ועוד – היה באחריות על בית אב או בבתי הכנסת. הלימוד נעשה ע"י המארי (המלמד), שלא עבר הכשרה מיוחדת לתפקיד, כך ששימוש באלימות (מכות במקל חובלים למשל) היה מקובל. ה"כניס" היה פעמים רבות בביתו הפרטי של המארי, בבית הכנסת המשפחתי ואפילו בחצר. בין המלמדים הראשונים שלימדו בביתם היו צאלח בן יוסף מדאר, דוד בן יוסף שרעבי, חכם אברהם עפג'ין ומאיר עירגי.
מספרת טובה חסקינה שהיתה בין מקימי הגן והחליפה את רחל ניימן אחרי כשנה: "משעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הערב, בהפסקה של שעתיים לארוחת הצהרים, הייתי עם הילדים. שעות רבות הקדשתי לשיחות עם האמהות, לביקורים בביתן, לשיעורי ערב לילדות התימניות העובדות בבתים פרטיים, לסידור נשפים לטובת הגן וכו'. השתתפי במועצות בפדגוגיות של המורים בבית הספר, כדי ליצור את הקשר בעבודתנו...". הגן בניהולה הפך למעשה למעון, והתפיסה החינוכית הדגישה את אהבת העבודה וקרבה לקרקע ולטבע.