ישע סמפטר (1883- 1938)
ישע סמפטר נולדה ב- 1883, בניו- יורק. בת למשפחה יהודית אתאיסטית שהיגרה מגרמניה. הוריה היו אמידים, אביה היה עורך דין, והם התגוררו בשדרה החמישית. עד גיל שבע לא ידעה שהיא יהודיה ורק מפי ילדים ברחוב שמעה זאת. היא לקתה בשיתוק ילדים בגיל 12. [1] בנעוריה הייתה קרובה לנצרות ומפי כומר נוצרי שמעה בפעם הראשונה על הציונות. עולם חדש נתגלה לפניה, היא נפגשה עם הנרייטה סאלד, שנעשתה מורתה וידידתה והכירה לה את חיי היהודים. היא הזמינה אותה לביתה ושם, בבית רב, בבית משפחה אצילה ומשכילה, ראתה ישע בפעם הראשונה את מנהגי היהודים בשבתות ובחגים. [2] נתחנכה חינוך פרטי ולמדה אחר כך באוניברסיטת "קולומביה" ספרות ופילוסופיה. פרסמה את השיר הראשון שכתבה בשנת 1897.
משנת 1912 החלה ישע בפעילות בשדה התרבות והציונות. היא היתה חברה פעילה ב"הדסה". בשנות מלחמת העולם הראשונה הצטרפה אל חסידי הפציפיזם, ובמקביל לפעילותה זו ייסדה ועמדה בראש בית הספר לחינוך ציוני של תנועת "הדסה.".. אחד מתוצריו הרעיוניים המובהקים של בית הספר היה ספר יסוד של הקורס בציונות שהתפרסם משנת 1915 בכמה מהדורות, באמצעותו נחשפו בפעם הראשונה, צעירים ומחנכים יהודים רבים בארצות־ הברית אל עובדות בסיסיות הנוגעות להשקפות הציונות ולמציאות הארצישראלית. [3]
ישע בצעירותה
בספטמבר 1919 הגיעה ישע לירושלים עם משלחת של הסתדרות נשות "הדסה" , ניו-יורק, בתפקידה כמזכירת הארגון. [4] היא התיישבה בירושלים, וכעבור מספר חודשים החליטה להשתקע בארץ. בירושלים הכירה אותה לאה ברלין [5] , שעבדה אז בהנהלה הציונית ומי שתהיה חברתה לחיים.
בסוף 1922 אימצה ישע את בתה תמר. הבת נאספה לבי"ח בירושלים בעת סופת שלג, לאחר שהונחה בסל תלוי על עץ ובתוכו פתק ובו היה כתוב, כי שמה תמר [6]. ב-1924 החליטה ישע לעזוב את ירושלים ועברה לגור ברחובות. שני מניעים היו לה: תמר - אותה ביקשה ישע לגדל בכפר, בלב הפרדסים והגפנים, ולא בעיר הגדולה; והתימנים - ישע רצתה להכירם מקרוב וברחובות היתה מושבה גדולה של בני העדה התימנית. ישע ושולמית הנערה שעזרה לישע בטיפול בבת ובבית) התגוררו בדירה שכורה בבית גדול ברחובות. ישע קנתה מגרש במושבה ובנתה עליו את ביתה [7]. "מעולם לא הייתי מאושרת יותר" כתבה ישע לאחותה באותם ימים, "אנחנו באמצע התהליך המרגש של בניית ביתי שלי... ותמר כה מאושרת...מהו הדבר שגורם לו לאדם הבונה בית משלו לחוש מין אושר כזה? אני מרגישה כמעט כפי שהרגשתי כשקיבלתי את תמר, שמשהו גדול מתרחש. אני מרגישה כחלזון עירום העומד להיכנס לקונכייתו...". במאי 1927 הושלמה הבנייה והן עברו להתגורר בבית.
ישע סמפטר ובתה תמר
ישע נתנה את השם "עליה" לביתה החדש [8]. שבועות מספר לאחר מכן, בל"ג בעומר, נערכה חנוכת הבית. השתתפו כמאה וחמישים אורחים, מהם איכרים, פועלים, מלומדים, מורים, תימנים, רופאים וסופרים. כשנה לאחר כניסתה לבית החדש הנהיגה ישע "ספר אורחים" וכתבה בו הקדמה: "ספר זה נועד לכל מי שלפניו ייפתח..." מן הראוי כתבה, שאזכיר להלן שמותיהם של כמה אורחים ידועים בתולדות הציונות והישוב, שבאו אצלי אל ביתי הקודם ברחובות, ממרץ 1924 ועד מאי 1927: הקולונל פטרסון, אשת הלורד סמואל, הנרייטה סאלד, לואיס ליפסקי, מאיר וייסגל ועוד ועוד.
הבית בשנת 1927
אף כי ישע לא היתה מעולם בריאה לגמרי, הצליחה לטפח את ביתה ואת גינתה ולעשותם למועדון תרבותי, שהיה פתוח לבני העדה התימנית כפי שהיה פתוח לגדולי הישוב של אז.
באותם ימים קשרה ישע קשרים עמוקים עם שני גברים [9] שהשפעתם עליה היתה רבה. האחד הוא בוריס כצמן [10]. ישע פגשה אותו לראשונה בניו-יורק הוא שכנע אותה לבוא לפלשתינה, ואח"כ לרחובות, עיר מגוריו. לאחר פטירתו הפתאומית, התיידדה עם חלוץ צעיר מאוסטריה שהופיע יום אחד בביתה עם מכר משותף, שמו היה בן שלמה [11]. הוא נהג לעבוד בפרדסים במשך היום, ובערבים בילה עם ישע בקריאת שפינוזה ובשיחות. הוא התגורר בצריף בגנה של ישע, ועזר לה בטיפוח גינתה וגם בעבודתה הספרותית.
השפעתה החינוכית של ישע על הציונות האמריקאית לא פסקה. מלבד ספריה ומאמריה אשר פורסמו בעיתונות האנגלית והאמריקאית, העניקה ישע לחיי התרבות של הציונות בגולה גם ספר שירים באנגלית, הנקרא "העמק". הספר היה תמונה חיה ונאמנה של עמק יזרעאל באמצע שנות העשרים.
ישע כתבה שירים ומאמרים באנגלית ובעברית. בין יצירותיה הספרותיות: המעפיל הגדול, 1909; המחפשים, 1910; ספר הלאומים, 1917; מדריך לציונות, 1920; העמק, 1927; אוד מוצל מאש, 1936.
ב- 1933, בעצה אחת עם לאה ברלין חברתה, החליטו השתיים להצטרף כחברות לקיבוץ גבעת ברנר,ולהקים שם בית הבראה צמחוני. בתמורה הציעה ישע לחברי הקיבוץ את מימון הקמתו של בית ההבראה והעברת סכום נוסף במזומן לקופת הקיבוץ. (לאה, העלתה בפני ישע את רעיון המכירה של ביתה לאחותה נינה ולבעלה ישראל גורניצקי שבאו לארץ לביקור בשנת 1933 שאכן קנו אותו. בשנת 1934 שכרו את הבית הזוג חיים וורה וויצמן וגרו בו מספר חודשים, בעת שבנו את ביתם ברחובות[12] ) . ישע נימקה את החלטתה [13], "כי בנוסף לחיוב שבחיי קבוצה, המושכים אותה, יש לה צורך נפשי לבחון את עצמה ולדעת-האם האנשים המבקרים בביתה ודורשים חברתה, שוחרים חברות ומגע רוחני, או שמא נמשכים הם אל ביתה המפואר ואל עושרה הכספי. והרי בחברה של שוויון סוג זה של משיכה מתבטל מאליו; כאן יש סיכוי להתרקמות קשרים שאינם תלויים בדבר, אלא כל עצמם שיתוף אידיאי ושאיפה לחיי מוסר נעלים יותר".
ואכן, ישע ולאה עברו לגור בגבעת ברנר ולאחר שעמדו בניסיון, הציע יוסף אהרונוביץ שבית ההבראה הצמחוני שיוקם יהיה ענף משקי בהנהלתן של ישע ולאה ולפי רוחן. מקץ שנה קם לתפארת הבית הראשון של בית ההבראה, שהיה מרכז חברתי רוחני שהביא לקיבוץ אנשי אוניברסיטה מירושלים, יהודים מאמריקה, סופרים ואמנים.
ישע לא ויתרה על פעילות תרבותית בקיבוץ ופתחה חוג לשפינוזה בהדרכתה, וחוג לפילוסופיה הודית. האורחים שבאו שמעו מפי לאה תפריטים צמחוניים חדשים, ובערבי שבת קראה להם באידיש מפרקי שלום עליכם או סיפרה מזיכרונותיה: על משפחתה, משפחת הנצי"ב מוולוז'ין [14]; על תנועת הפועלים הציונית-סוציאליסטית ברוסיה; על חוגי סטודנטים יהודים בשוויץ ובווינה ועל מנהיגי ה"עלייה השנייה".
"דקים מאוד היו תווי פניה ורק יד אמן יכולה היתה לתאר את הקסם שהיה נסוך עליהם [15]. למרחקים הביטו עיניה של ישע, וממעמקים עמוקים שאבו את הבעתן המיוחדת, שמשכה אותנו בחייה. רבים הכירו את ישע, אולם רק מעטים ידעו מי היא ומה חלום לבה... ישע האם, ידעה לאהוב את הילד ואת הנוער; ישע האחות האצילה, ידעה, כי אין די באהבה, כי יש להבין וללמוד את הנשמה הצעירה. לא היו לה כל עיקרי חינוך קבועים. היא התחדשה תמיד לקראת כל יד ילד המושטת לה, לקראת כל מבט עין של נער ונערה, אשר עברו את סף חדרה וביתה...
...היא ידעה להתייחד עם סבלם של מדוכאים ולגלות בהם את הכוח הדרוש ברגעים הקשים, ברגעי משבר וצער. כל גישתה היתה רווית געגועים ושאיפה למסור לאחר מכוחותיה היא... כשעזבה את ביתה ואת גינתה ברחובות, זה גן עדן הקטן שלה, אשר הקימה בעמל כה רב, כדי לחיות את חייה החדשים בגבעת ברנר, קשה היתה הפרידה לאלה אשר ראו אותה בונה את ביתה, את הקן לכל ידיד, לכל חבר. אולם על ישע כמעט שלא הכבידה הפרידה, כי שייכת היתה לאלה המעטים, שאם הם מחליטים לחלק את שלהם עם זולתם, אין הם מחלקים למחצה. והרגשה זו היתה למעלה מסבל הפרידה מכל אשר הקיף אותה בביתה-אם היה זה חפץ דומם או עץ אשר נטעה או פרח אשר שתלה.
וללא סייג וגבול היה גם יחסה לילד התימני, לנער, לנערה ולאם התימניה. ישע לא רק הכניסה אותם לאחד מחדרי ביתה, לא, היא פתחה לפניהם את כל ביתה, את כל אשר לה. היא האצילה מרוחה עליהם. היא היתה משוחררת כליל מאותם הסייגים שתרבות אירופה ואמריקה קובעת בין אדם לזולתו והיא חדרה לעולמם של אלה אשר אוזנם לא הורגלה לשפה חדורה אדיבות ואצילות...
הנוער קיבל ממנה את הדבר שהיה צמא לו - את היד המלטפת והאוהבת, את החמימות של עיניה הקורנות, אולם לא חדר לעיקר שישע התכוונה לתת לו והוא - הכוח והיכולת לפסוח על "היום" הקרוב בשביל "המחר" הרחוק..."
"במושבה קראו לה "אם התימנים" [16]. היא עזרה להם בעצה ובהלוואה, והשקיעה אהבה וטיפול רב בהקמת מוסדות למופת לילדים התימנים ברחובות. גם חברי "הנוער העובד" ו"השומר הצעיר" היו מתכנסים בביתה לשוחח ולשמוע מוסיקה. הם קראו לביתה "ביתנו"".
ישע נפטרה ממחלה ב- 25 בנובמבר 1938 ונקברה בגבעת ברנר. הבת תמר נישאה לגרשון היינמן והם הותירו אחריהם שתי בנות, עפרה קציר ועליזה שורצברג וששה נכדים.
[1] מאיר חזן, "האישה החכמה מגבעת ברנר" המשוררת ישע סמפטר והקיבוץ. זמנים 130, אביב 2015, עמ' 32.
[2] עיתון דבר, 30 בדצמבר 1938, עמ' 59.
[3] שולמית שוורץ-נרדי, "מחנכת לציונות", במלאות 30 שנה לבית ההבראה "ישע", עמ' 11.
[4] הדסה, "הסתדרות הנשים הציוניות באמריקה", נוסדה במרץ 1912 בניו-יורק על ידי קבוצת נשים שבראשן עמדה
הנרייטה סאלד. הנרייטה ייסדה את "הדסה" כדי לספק סיוע רפואי ליושבים בארץ, לאחר שראתה את העוני והחולי
הקשים בירושלים.
[5] לאה ברלין, נולדה ב- 1881 בלאדי, רוסיה. בת למשפחה חסידית. בגיל 16 עברה עם משפחתה לריגה ובגיל 25 נסעה
לברלין בגפה. פעילה שם בחוגים מהפכנים יהודיים. נסעה לוורשה, הבריחה נשק, נעצרה ונאסרה. עברה לקייב ועסקה
בפעילות פוליטית בלתי חוקית. נסעה לוינה 1909 והצטרפה לחבורה של אידיאליסטים סוציאליסטים. בעזרת דרכון
מזויף עלתה לארץ ב-1913. במלחמת העולם הראשונה גורשה ע"י התורכים למצרים. 1917 בירושלים הקימה וניהלה
מתפרה של נשים קשות יום. אח"כ בעלת תפקיד חשוב בביה"ס לאחיות של ארגון "הדסה". 1924 עבדה בבית החלמה
"מוצא". ניהלה את בית ההבראה עד הפילוג ב- 1952. עברה לקיבוץ נצר סירני ופעלה להקמת בית הבראה חדש.
נפטרה 1962. משה שמיר כתב על לאה ועל ישע את הטרילוגיה "רחוק מפנינים" (יונה מחצר זרה, הינומת כלה ועד
הסוף). חקר וכתב אודותיה, אחיינה של לאה, דן מרום, רחובות.
[6] רמונה דינור, ראיינה את תמר היינמן, הבת המאומצת של ישע, כתבה בעיתון "את" 1976 , עמ' 62 - 63.
[7] ביתה של ישע נבנה על מגרש בן שני דונם, ברחוב ויצמן 15 ברחובות.
[8] ישע קראה לביתה בשם "עליה", כי שם היתה עליה ובה "מיטה ושולחן, כיסא ומנורה". והיו גם עוברי דרך שעלו אליה,
וכל הבית התרומם, כאילו במדרגות, אל העליה. והיתה גם עליה אחרת, פנימית. ובסוף עליתי לגבעת ברנר, מקום
קליטת עליה.
[9] בספר ביוגרפיה "אש לבנה", סיפור חייה של ישע נכתב באנגלית על ידי ברטה באדט-שטראוס, מוזכרים שני הגברים
שהיו קרובים לישע בתקופת היותה ברחובות.
[10] בוריס כצמן, נולד 1872, אוקראינה. מראשוני התנועה הציונית, ממארגני הקונגרס הציוני הראשון וממשתתפיו, פעיל
ארגון ציוני אמריקה וראש אגודת המהנדסים ואנשי חקלאות של הארגון, מהנדס כימיה במקצועו. הקים מעבדה בביתו
בה חקר הפקת דלק מפצלי שמן מאזור ים המלח. נפטר לפתע בדצמבר 1933 ונקבר ברחובות.
[11] מחברת הביוגרפיה מצטטת את ישע שהודתה שתמיד היתה זקוקה לידידות של גברים, אם כי "אני מסתדרת טוב
מאוד גם ללא נישואין" כדבריה.
[12] חיים ווייצמן, מסה ומעש, זכרונות חייו של נשיא ישראל, שוקן, תל אביב, עמ' 353. ביתו של הנשיא ווייצמן כונה
"הארמון". תוכנן על ידי האדריכל אריך מנדלסון.
[13] אליעזר רגב, "אש לבנה", 30 יום לפטירתה של ישע, עמ' 2.
[14] נצי"ב, נפתלי צבי יהודה ברלין, מגדולי הרבנים, ראש ישיבת וולוזין
[15]לאה ברלין, "דרכה", דבר, 30 בדצמבר 1938, עמ' 59
[16]מאיה רוזנברג, יחסה לאדם, 30 בדצמבר 1938 דבר, עמ' 60. מאיה יזמה הקמתן של מוסדות חינוך בשערים ובמרמורק