כך היתה סבתא סימה (קנטרוביץ')
דברים שנישאו בסיור חגיגי "בעקבות אמהות המושבה - סיפורי הנשים המייסדות של העיר רחובות" לציון 115 שנה לעיר, על ידי יהודית עבו עברון קנטרוביץ', נכדתה של סימה קנטרוביץ':
בעקבות אמהות המושבה |
 |
כשהכרתי אותה, היה שערה גזוז כל הימים. בימות חול חבשה מטפחת על ראשה ובימי שבת וחג חבשה פיאה אלגנטית. בכלל היא הקפידה על כל המצוות של היהודים החרדים, הקפידה מאוד על הכשרות, על הניקיון ועל מצוות מיוחדות שאותן אימצה כמו גמילות חסדים לנצרכים ובמיוחד מצוות הכנסת כלה. אם סיפרו לה שצריך להשיא איזו יתומה ענייה, קיבלה על עצמה לערוך את החתונה בביתה, קנתה לה סדינים ומצעים. היא אמרה לי תמיד "חשוב מאוד שיהיה לנו בית נוסף בישראל".
ליוויתי אותה תמיד לתפילת יום שישי ושבת. היתה לה תלבושת חול ותלבושת מיוחדת לשבת וחג, שהיתה מהודרת לכבוד השבת. כל יום שישי אחרי התפילה, כשהיה סבי בחיים, היינו מסובים לקידוש אצל סבי וסבתי ורק אח"כ הולכים היינו לביתנו לקידוש של אבי נחמיה ולסעודת קבלת השבת בביתנו.
סבתי עזרה לנו הילדים, תמיד, לקנות דברים שהיו חשובים לנו ללימודנו, התנהגה תמיד באצילות.
אני היכרתי אותה כשהיתה בת שמונים, והיא חייתה עד גיל 93. בגיל 90 בערך, צמחו לה 6 שיניים בפעם השלישית. ואז החלו כל מיני סטודנטים לרפואה לבוא ולראות את הפלא הזה. שאלו אותה כל מיני שאלות על אורח חייה, והיא ענתה גם כן בשאלה - "איך זה כשהייתי צעירה ויפה לא באתם להסתכל עלי, עכשיו כשאני זקנה בת תשעים - נזכרתם? ". שאלתי אותה-"איך את מרגישה עם זה שהשיניים צומחות לך? והיא אמרה לי - חזרתי להיות תינוקת, אבל לא ידעתי שזה כואב כל כך כששיניים חדשות צומחות!..."
בילדותי הייתי באה אליה כל אימת שרציתי לנשנש משהו מתוק. בימים ההם קראנו, ילדי המושבה לממתקים בשם "דברים טובים". היה אצלה טקס קבוע כשהתחשק לי "דבר טוב". נאלצתי לשבת לשתות איתה תה וכמובן לברך על התה, פרוסת העוגה, ורק אז אח"כ קיבלתי את הממתק שבו חפצתי. כך בעדינות למדתי לברך את כל הברכות למיניהן.
כמו כן באתי אליה כשרציתי מקום שקט כדי ללמוד ולהכין את שיעוריי. גרנו באותה חצר, וביום אף פעם לא נעלה את הדלתות.
תמיד מצאתי מקלט בביתה השלו. כל יום משעה 4 ועד שקיעת החמה כאשר התעוררה משנת הצהריים, היתה סבתי מדליקה את הגחלים מתחת למיחם גדול שקראה לו "סמובר". הייתי מוציאה את כל הכסאות למרפסת החיצונית, שם ישבתי איתה וחיכינו למבקרים ואורחים. כוסות תה ופרוסות עוגת טורט הוגשו לאורחים. שם נפגשו כל בני המשפחה וסיפרו על ימים עברו, וכן על מה חדש במושבה.
אני נזכרת שסבתי היתה צמחונית, אם כי היו לה ארונות נפרדים לכלי בשר וחלב וכן לכלי הפסח.
סבתי חינכה אותנו להסתפק במועט, לא להיות מפונקים או עצלנים, להתחלק במה שיש לנו עם העניים ובעיקר לא להיות חייבים כסף לאף אחד.
אני זוכרת שתי אבנים גדולות ומאורכות שהיו בחצר הזאת.
סבי אמר לי שאלה הן אבני ירושלים. רק לאחר מותם, ראיתי את האבנים הללו מוצבות כמצבות מעל קבריהם. מסתבר שכבר בחייהם, הם סדרו את כל סידורי המוות והקבורה, על מנת שלא יהיו חייבים דבר כאשר יצאו מן העולם הזה.
סבתי היתה חלוצה אמיתית. אשה קטנה וצמוקה, אך חזקה מפלדה. היא היתה המניע לעליית משפחת קנטרוביץ' ארצה ולא לאוסטרליה. הם עזבו את הכפר הקטן שבו גרו בדיוק כשהגיעו השמועות על "חובבי ציון" - התנועה שהמריצה את היהודים לעלות ארצה, נסעו עד אודסה כדי לתפוס אוניה שתוביל אותם לארץ. שנה תמימה חיכו לאניה שתבוא ותיקח אותם, והנה הגיעה אוניה הנוסעת ל.... אוסטרליה !
חלק מהיהודים, התעייפו, ועלו על האוניה לכיוון אוסטרליה. ניסו גם להשפיע עליהם. מצבם הכלכלי היה דחוק. סימה היתה באודסה בציפייה לאניה, מטופלת ב-4 ילדים קטנים, כשניסן, סבי, מנסה לכלכל אותם ופתח חנות מכולת. קשה היה לנהל מכולת, כי מוכרחים היו לפתוח אותה גם בשבת, ולזה לא הסכימו השניים. וכאשר הציעו להם להגר לאוסטרליה, היה בידם רק רובל אחד. אך סימקה סבתי לא הסכימה, והודיעה שלא תשנה את דעתה וברצונה להגיע אך ורק לארץ ישראל, ארץ הקודש. היה זה בשנת 1883
"אבל אין לכם רכוש, מה תעשו שם? מה תאכלו? כיצד תחיו?" אמרו להם חבריהם, וניסן שתק.
ענתה סימקה לניסן - "אם ברצונך לעבור לאוסטרליה - סע בלעדי! הילדים ואני, מקומנו בארץ הקודש!"
קשים היו חייהם בארץ הקודש. מטופלים היו בילדים קטנים, חיים מן היד אל הפה. ניסן עבד בכל מיני עבודות מזדמנות. עד שנבחר לעבוד בנמל יפו. יהודי יחיד בין ערבים. ושם הצטיין, אודות לכוחו ולתושייתו. בינתיים למד ערבית ואת אורחותיהם של הערבים ומנהגיהם.
הם גרו בצריף עלוב ביפו, אך סימה היתה מרוצה.
בינתיים גאל יהושוע חנקין אדמות בארץ ישראל, ביניהן את אדמת דוראן הערבית, אך איש מהעולים היהודים לא העז לבוא לשם מפחדם של הערבים. על פי החוק התורכי, כדי שמותר יהיה להתיישב, צריך היה לבנות מבנה כלשהו ולקרות אותו בגג, או אז על פי החוק ניתנת "חזקה" לגור בו.
יום אחד עבר יהושוע חנקין יחד עם אולגה על שפת נמל יפו וראה גבר גבוה וחסון בעל פיאות, זקן ו"ירמולקה" על ראשו, נושא משאות מן הספינה אל החוף. אמרה אולגה "ראה יהושוע, הרי זה יהודי!!!"
קרא לו יהושוע והציע לו לבוא לדוראן, על מנת להקים את המבנה הנחוץ ל"חזקה".
סבי הסכים לרעיון, עלה לגבעת דונדיקוף (גבעת האהבה) ובמשך כמה ימים, הקים מבנה ראשוני מאבני הכורכר המקומיות. אבל לא הספיק להשלים את הגג. בלילה האחרון, עלה עם עוד שני אנשים לבנות במהירות את הגג על מנת לקבל את ה"חזקה". היה זה ליל סערה, וערביי הסביבה התעוררו והתכוונו לעשות "עליהום". שני המלווים של ניסן ברחו מיד מבהלה, אך ניסן בעקשנותו ענה להם בקול רם משירי התפילות של בית הכנסת. הערבים הגיעו למסקנה שזהו שד בעל קול עצום, ונמלטו בבהלה.
וכך המשיך כל הלילה להתפלל בקול גדול ובבוקר היה המבנה גמור, והיתה "חזקה" להתיישבות ברחובות.
הבית הזה שאתם רואים לפניכם, הוא אחד משני הבתים הראשונים ברחובות.
את שני הבתים הראשונים, בנה ניסן קנטרוביץ', סבי, וחברו יוספזון. סבי לא סיים את הגג, כאן ברחוב יעקב מספר 2, ובלי גג, התעקשה סימה, סבתי , לבוא ולהתגורר בו עם ארבעת ילדיה. כששאלתי אותה "איך הצלחת לעשות דבר כזה?" ענתה לי בפשטות - "הייתי מוכרחה. וכשירד גשם, לקחתי את הילדים לישון בצל הקיר המערבי".
חריצות, מסירות למטרה, ויישוב הארץ ע"י היהודים, היו ממאפייני אותו הדור. שם פינוק לא בא בחשבון אצל אמהות המושבה, ששמו להן לחזון להתיישב בציון, ולהקים כאן חיים הומים כמו בתקופת הבית הראשון והשני, ליישב במולדתנו כמה שיותר יהודים. שום תלונה, קיטור, ייאוש או דיכאון לא היו לגיטימיים. סדר היום היה לטפל במשק החי, בפרות, בפרדות, בגינת הירק, בחליבה, גיבון גבינה, בישול ואפייה בטאבון. כביסה ב"פיילה" על גבי מדורה. רחצה במים קרים. אבל המיחם הודלק וכוסות תה ופגישות קרובים וידידים היו נהוגים מדי אחה"צ וערב.
יום השבת היה יום מנוחה, יום קודש. יום תפילה. יום ביקורים אצל השכנים, המשפחה והחברים.
"כל מה שיכול ערבי לעשות - גם יהודי יכול!"
בוקר אחד יצאנו, קבוצה של בני נוער, למסע רגלי במסגרת הגדנ"ע, מרחובות לגזר.
צעדנו כמה שעות ועברנו 38 קילומטרים הלוך וחזור.
כשהגעתי חזרה הביתה, לא מצאתי אף אחד שם. היה כבר ערב. הלכתי לסבתא שלי, סימה, ושם מצאתי אותה, את אבי, דודים ודודות, יושבים על כיסאות ומשוחחים.
פניתי לעבר המרפסת, עליתי מדרגה אחת לכיוונה, וצנחתי על הרצפה באפיסת כוחות.
הכול התבוננו בי בתימהון.
-יהודית, מדוע את לא מביאה כיסא, אלא יושבת על הרצפה?
- אני עייפה! - עניתי.
- ממה את כל כך עייפה? שאלה סבתי סימה.
סיפרתי לה על הצעידה הארוכה והמתישה של 38 קילומטרים.
- איך את לא מתביישת? - נזפה בי סבתי.
את מדברת על עייפות בגילך - בת 13 ?
הנה, תראי - פועל ערבי שגר בגזר. קם בבוקר, צועד לעבר רחובות, עובד כל היום בקטיף תפוזים, ובערב - אחרי יום עבודה, צועד את כל הדרך חזרה לגזר.
ערבים לא מתעייפים - ויהודים מתעייפים - מאותה צעידה?
לא! כל מה שיכול לעשות ערבי - גם יהודי יכול!
כשהגיע הברון רוטשילד לארץ הוא רצה להשליט באמצעות פקידיו סדר חדש בזני הענבים המיועדים לעשיית יין. ברחובות היו לנו זני ענבים טובים. בראשון לציון ובזיכרון יעקב הסכימו הכורמים לעשות - באמצעות פקידיו - את רצון הברון, שבל נשכח, היה אחד מהאנשים העשירים ביותר בעולם באותה תקופה.
אולם הסבא שלי, ניסן קנטרוביץ - מרד!
הוא אמר: הענבים שלנו טובים מאוד ומוצלחים על האדמות שלנו. אני מתנגד לעקור ענבים טובים ולשתול מחדש ענבים אחרים, המוכרים בצרפת, ומתאימים לאקלים ולאדמה שלה, ולא של ארץ ישראל.
סבי שכנע את שר הכורמים ברחובות למרוד בברון ובפקידיו, והקים, בחצר שלנו, את היקב הראשון של רחובות.
כל הכורמים ברחובות הלכו כאיש אחד אחרי סבי, ומסרו את ענבי היין ליקב שלו בלבד, כאשר כורמים אחרים בארץ, מסרו בהכנעה את הענבים שלהם ליקבי הברון בראשון ובזכרון.
היין שהופק ביקב של סבי, נקרא על שם היקב שלו - "יין קנטרוביץ". והנה קוריוז...
לפני מספר שנים ביקרתי בבון, גרמניה. זכרתי, מסיפורי המשפחה, שאבי ואחיו מכרו את יין קנטרוביץ בגרמניה. זאת משום שבצרפת שלט יין הברון ביד רמה.
בהיותי בבון, הבחנתי בכרמים רבים מסביב. סיפרתי לאנשי המקום את הסיפור על היקב המשפחתי שלי, ושאלתי אותם, אם אי פעם שמעו בסביבתם על יין קנטרוביץ.
הנה תשובתם:
- לא בבון, אבל בברלין, ידוע לנו שיש ביקבים יין עתיק ונדיר הנקרא - יין קנטרוביץ - ונחשב מאיכות מעולה...
כך קיבלתי דרישת שלום ממשפחתי - מעבר לזמן ולמקום…
סימקה, אישה קטנה, רזה ואמיצה. לא תאמינו שאשה זו, נשארה לבדה במלחמת העולם הראשונה, כאשר חיילים תורכים בוזזים את המשקים והבתים של בני רחובות. מדוע נשארה לבדה? כי בעלה, ניסן קנטרוביץ', סבי, נאסר ע"י התורכים בהיותו מוכתר המושבה (המוכתר הראשון במושבה). פרות, תרנגולות, חיטה וסוסים נלקחו בביזה.סימקה היתה בהריון בחודש השמיני. היא רתמה את החמור היחיד שנותר לה, ורכבה ליפו לקנות שק קמח .שם העמיסה את שק הקמח על החמור וכל הדרך בחזרה הלכה ברגל!
בלילה הגיעה בחזרה לרחובות