שושנה (שיר)
מלים ולחן אליקום צונזר
שושנה חכלילת עיניים,
נהדפת מסער, עליה נובלת,
שוכבת פה מיומַיִם.
והיא מתחננת לכל נוסע:
"אנא, אישים, חָנוּנִי!
שמרו צעדיכם אותי מנגֹעַ,
פן ברגליכם תרמסוני!
אנא חַנּוִּני! מעפר הרימוני,
פן אהיה למרמס רגלים;
בידיכם שָאוּני אל עדן גני,
אל גן מחמד עינַיִם".
תשתפך עלי נפשי ורוחי:
גם אנֹכי הייתי מאושרה כמוה
נתתי ריח ניחוחי,
בכרם המלך הייתי פורחת
רוח צד שאפתי,
החרסה ממעל בקרניה זורחת
ועתה ביד נקטפתי.
זה קוטף, זה חומס,זה טורף, זה רומס.
מאז לא מצאתי מנוח,
גלמודה שוכבת, ממטר נרקבת,
נרקבת עד אין בי כוח".
על אבדן תפארת פרחיה,
והנה מלאך ה, נִצַב במסילה,
ממרום שולח אליה.
"מי את, עניה, מי את, אומללה?
איפה היית עד כה?
מתי נקטפת? יד מי בך חלה?
ועתה מה לך פה?
ותען השושנה בקול מר כלענה:
"אוי לי כי ירדתי שאולה!
מציון אני, יהודה שמי,
ועתה הנני בגולה!"
במלכים הייתי הגברת;
בידי אז היה שרביט המלוכה,
על ראשי - כתר תפארת;
מלכים משחתי מגזע יהודה,
מאהרון - כהני אל,
ועתה נשארתי שכולה, גלמודה,
ואין לי מודע וגואל!
לספרד נגליתי, לדתם נקראתי,
כקנאת הדת אכלונו;
הִרִבו חללי, זקני ועוללי,
עד כי כַּלָה גרשוני.
ברפש נרמסים פרחיך;
בזויה את, שבויה, טרופה, גלמודה,
אין מי ירחם עליך.
אבדת עמך, אבדת עוזך,
אבדת אף נצח וחיל;
אך אמונתך היא תקוותך
באורך אישון הליל.
זעקי לאלוהיך עד ירחם עליך,
חכי עד יקבצך ציונה
ויחדש ימַיִך כימי עלומַיִך,
ולירושלים תשובי ברִנָה