חסר רכיב

הישראלי שמספר סיפורי מצבות - כתבה מ"גל גפן" 9.1.2014

עודד ישראלי, צייר, מבקר בבתי עלמין ברחבי העולם ומספר את סיפורם האישי של "האנשים הפשוטים" שקבורים שם

כתבה וצילמה ורדה טלמור

מי שמע על האצן האולימפי שקבור בבית הקברות הישן ברחובות, על קו התפר שבין החלקה הצבאית לבין החלקה האזרחית - שהיה ההרוג הרחובותי הראשון של מלחמת העצמאות?? "אפילו אנשי החברא קדישא לא ידעו מי הוא. הם היו בטוחים שהוא איש משרד הביטחון ומשרד הביטחון היו בטוחים שהוא אזרחי".
אליהו אליאס ('אלו') כץ, אצן יהודי-פיני למרחקים ארוכים ובינוניים שבשנת 1924, בן 23, השתתף באולימפיאדה השמינית בפאריז והביא לפינלנד מדלית זהב במירוץ קבוצתי של 3,000 מטר ומדלית כסף אישית במירוץ דומה; עלה ארצה מפינלד, התיישב ברחובות והקים בה את ביתו כשהוא משמש כמקרין סרטים במחנה הצבאי הבריטי אל-מואזי שם נרצח ב-24 בדצמבר 1947. מי הרוצחים, פורעים ערבים או כוחותינו, על כך הדעות חלוקות.
ועודד ישראלי, חוקר סיפורי מצבות, שובר מוסכמות שכתב על כך מאמר (בשיתוף יורם דובוש כהן ז"ל, פורסם במגזין 'עת-מול'; כתבות פורסמו בזמנו גם ב'דבר' וגם ב'פלסטין פוסט'), אומר: "בספר של חברא קדישא כתוב (בכתב יד) ש'התעללו. שהוא נורה ב-10 כדורים. שהוא 'נרצח על ידי כוחותינו'. מי זה, 'כוחותינו'? הסיפורים הם, שערבי רצח; הכי קל היה להדביק את זה לערבי, אבל ברוב המקרים מסתבר שזה לא".

הסיפור שלמעלה, שרק תמציתו מובאת כאן, הוא רק אחד מתוך 130 סיפורי המצבות שלו על אלה שמצאו מותם בין השנים 1850-1950, שפורסמו באחד משני אתרי הבלוגים שלו (בשיתוף פעולה עם צמרת אביבי, "אני אוסף את החומר והיא משלימה, בודקת בארכיונים ומשפחות נשואי הכתבה ומעלה לבלוג שלי"). האתר השני מוקדש לעבודתו האמנותית, הציורים שצייר. סיפורים מרתקים, על "אנשים פשוטים, כי על אנשים חשובים אחרים כבר כתבו, שמתו בגיל צעיר בגלל המקום הזה, שנקרא 'ארץ ישראל'. הם יכולים להיות גם גויים כמו שוטרים וחיילים בריטים, חיילים יהודיים שלחמו בצבא הבריטי ובצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה כמו חללי גדוד נהגי הפרדות בגליפולי, בכל העולם", ואף נסע לצלם מצבות בעולם כמו חבש ואיי יוון.

רק לפני כשלוש שנים החליט עודד ישראלי לצייר פחות ולהתמקד בסיפורי המצבות שלו, אף, שלמעשה, התחיל בזאת עוד לפני שנים, עוד בזמן שעבד במחלקת המידע של הקמ"ג (הקריה למחקר גרעיני) ממנה פרש לגמלאות לפני כ-15 שנה, לאחר 35 שנות עבודה.

עודד ישראלי הרחובותי
אך קודם כל, לידיעה. יש שני 'עודד ישראלי'. שניהם ציירים; שני ה'עודד ישראלי'ם' הם תושבי באר שבע, להוציא את האחד שחזר לכור מחצבתו, רחובות, לאחר פרישתו לגמלאות; זה שנשאר בבאר שבע הוא מהנדס-כימאי במכתשים, אומר העודד ישראלי הרחובותי, כלכלן וגיאוגרף.
משפחתו, שורשיה ברחובות. אביו, מנחם ישראלי, נגר היה; "בחצר, איפוא שאני גר, הייתה נגרייה". היום, במקום בו עמד בית אביו ונגרייתו – במה שנקרא בזמנו 'שכונת היקב' שבתיה נבנו בחלקם על ידי מועצת פועלי רחובות, כל בית בן חדר אחד, השירותים מחוצה לו - נבנה בניין חדש, מוארך, ארבע דירות בנות שלוש קומות כל אחת עם קירות משותפים בין הדירה האחת לרעותה, ובו גרות ארבע משפחות, הוא, עודד ישראלי ואחיו, את השתיים האחרות מכרו וכך מימנו את בניית הבית שבנו בעצמם. כאספן של מסמכים וצילומים הוא מוציא את צילומי הבית בו נולד, בית קטן בן קומה אחת שמאחריו שטחים פתוחים, פרדסי התפוזים של רחובות תנוח נשמתם עדן, במקום בו עומד היום לתפארה מכון וייצמן המוערך: "כנראה שמי שתכנן את הבית היה אריך מנדלסון, אבל הוא לא רצה לחתום בשמו", הוא אומר ומציג את העתקי החוזים שסרק למחשבו, כמו זה שנחתם בשנת 1932 ואשר מתעד את רכישת המגרש מידי גרשון לוין תמורת הסך של 26 ל"י (לירות ארץ ישראליות), סכום לא מבוטל אותם ימים.



מפגש אקראי
אל שני התכנים שבהם הוא עוסק לאורך שנות חייו, הציור וסיפורי המצבות, הגיע באקראי, ותחילת עיסוקו בהם קשורה בקיבוץ כינרת שבו שירת כחייל בנח"ל ובקיבוץ משמר דוד אליו הצטרף לאחר שחרורו מהצבא, בו חי עם רעייתו ושם נולדה בתו בכורתו.
סיפורי המצבות. עוד כשהיה חייל בנח"ל, בקיבוץ כינרת ושימש כרועה צאן, תוך כדי שיטוטים עבר בבית הקברות של כינרת וראה מצבות, ש"בחלקן הן סיפורי ההסטוריה של ישראל", של רחל המשוררת שספר שיריה מצוי אצלו בארון הספרים, של מצבתו של ברל כצנלסון. עוד ראה בסביבה, מצבות בודדות: "במשעולים בין דגניה לכינרת הייתה מצבה של יוסקה זלצמן, למעלה, בכינרת, הייתה מצבה של אחד בשם לרנר". והעניין הזה של המצבות, לא עזב אותו. "זה כל הזמן היה אתי", הוא אומר.
"לקראת פסח, הקיבוץ רצה לקשט את חדר האוכל, אבל הצייר של הקיבוץ נסע אז לדודו בפאריז, אז הקיבוץ שלח אותי לאפיקים ללמוד בקורס לציור, שם למדו איך מקשטים חדרי אוכל". והוא חזר למשמר דוד ועשה את העבודה הנדרשת ממנו ועבד בדיר. ואז הגיע טלפון מאפיקים, הוא מספר, ובקשו ממנו, כאחד ממצטייני הקורס, לחזור וללמוד ציור. חצי שנה למד שם ציור ושם הכיר את לאה רעייתו, "שהייתה המודליסטית שלנו". אחרי אותה חצי שנה התחיל לצייר, המשיך ולמד בחלקו אצל מספר ציירים "לא ידועים".


בסוף שנות החמישים עזבו הוא ומשפחתו את הקיבוץ ועברו לגור ברחובות, גרו פה כשנתיים, בצריף ששימש אז כלול העופות של משפחתו שעבר שיפוץ לרגל הייעוד החדש, שניצב בין נגרייתו של אביו לבין ביתו. אז כבר היה עודד ישראלי חבר באגודת הציירים והפסלים, אך בד בבד התחיל ללמוד אצל יוחנן סימון, אחד הציירים היותר ידועים בישראל, בסטודיו שלו בשדרות רוטשילד בתל אביב. השפעתו של סימון ניכרת בציוריו של ישראלי. "זה לא עלה כסף", הוא עונה לשאלתי בדבר מימון הלימודים האלה, "עזרתי לו בכל מיני עבודות. הוא עשה ציורי קיר לבתי מלון, לאפריקה – לחוף השנהב, נדמה לי, אבל אני לא בטוח". באותן שנתיים שבהן גר ברחובות, מצא את מחייתו בעיקר מעבודות מוזאיקה: למד שחזור מוזאיקה עתיקה וגם מודרנית אצל אביו של אלכס אנסקי ובין אלה שעשה להם שולחנות היה גם אפרים קישון . גם עם הצייר מנשקה קדישמן עבד בעבודות מוזאיקה עד שזה האחרון נסע לאנגליה ללמוד פיסול. לפיני לייטרסדורף, שהייתה אז חברתו ורעייתו של יוחנן סימון מכר תכשיטים עתיקים שמצא במערה שחפר בקיבוץ בזמנו, "כהכנה למלחמת מבצע קדש. היו שם טבעת, צמידים מכסף, מזכוכית...זה היה ערבי" הוא אומר. פיני לייטרסדורף הכירה לו את רות דיין שהייתה אז ב'משכית', ועם רובם, כולל אורי זוהר, חיים טופול ואיקא ישראלי, היה נפגש ב'כסית' המפורסמת שבדיזנגוף. ואז, כשנשאר "בלי גרוש על הנשמה" וזה היה ב-1961, עזב את כל ידידיו מהבוהמה המאוד מפורסמת, עזב את רחובות והלך לקמ"ג "לשנתיים, ונשארתי 35 שנה". תחילה עוד צייר, אבל לאחר מכן, לא נגע במכחול שבע שנים, ממלחמת ששת הימים עד מלחמת יום כיפור, שהיוותה עבורו את הטריגר שהחזירו לציור. השתתף בתערוכות. ב-1977 וגם שנתיים לאחר מכן, עבודות שלו לקחו חלק והוצגו בתחרות בינלאומית של אמנות מודרנית שנערכה במונטה קארלו בחסות הנסיך והנסיכה של מונאקן, ביפן, במסגרת חילופי אמנים, בתערוכה קבוצתית שנערכה בבית העירייה בפאריז, "התמונה ששלחתי לשם לא חזרה", הוא אומר.
הוא צייר למעשה, עד לפני כשלוש שנים ואז, כשראה, לדבריו, "שאף אחד לא מתעניין בציורים שלו", ולאחר שבתערוכות בהן השתתף כחבר באגודת הציירים של רחובות "אחרי ששמו את העבודות שלי, במקומות עלובים, על יד בית השימוש, אחרי חמש שנים הפסקתי לשלם מיסים ויצאתי מהאגודה" ואז עבר להתמקד בסיפורי המצבות.


מסע בעקבות המצבות
כדי לאתר את המצבות הוא מבקר בבתי קברות. ברחובות, עקרון, יסוד המעלה, הר הזיתים. כיום, כשההליכה קשה עליו, חברים מעמותת הר הזיתים שולחים לו תמונות. שומע על קברים מסיפורים אישיים, מקריאה בספרים ובחוברות שונות, מצלצל לחברא קדישא שמוסרים לו את מיקום הקבר או פרטים ארכיוניים. "אני מאתר שם, שנראה לי מתאים לתקופה, שדרכו, דרך הסיפור האישי שלו אני יכול לספר על התקופה, על המקום". בנוסף, הוא מחפש גם בארכיונים כמו בארכיון לתולדות ההגנה. בארכיונים שעוסקים בתולדות לח"י או אצ"ל הוא לא מחפש. "הייתי שם כמה פעמים. שניהם שומרים על עצמם – מה שסוד, זה עדיין סוד! 'עדיין לא הגיע הזמן לדבר על זה', הם אומרים.
"סיבת המוות לא משנה לי. בדרך כלל הם נרצחו על ידי ערבים על רקע לאומני או על רק של שוד, אבל זה יכול להיות גם מקדחת, מהתאבדות, מתאונת נשק של פליטת כדור. יהודים הרגו יהודים: אנשי ההגנה, אצ"ל ולח"י הרגו את אנשיהם, כי בגד, כי לא הסכים לדרך שלהם. והם לא מדברים על זה".
כיום הוא עובד על סיפור של "אצ"לניק אחד, שאצ"ל הרג אותו. קוראים לו צבי פרנק. תל אביבי. הם פחדו שיבגוד. שאם יתפסו אותו הבריטים, הוא ידבר. אני עובד גם על סיפורה של יהודית שניידורוביץ, ילדה שמתה מטיפוס, כנראה, כשהייתה בת שמונה. אביה היה בעל תחנת קמח בבאר שבע והיא גרה עם אמה בבאר טוביה".
והאספנות מאפיינת את הסובב אותו. כלי העבודה הישנים שתלויים על קיר החנייה בביתו, הספרים העתיקים שבארונית הספרים ב"מפקדה" שלו (כך הוא קורא למערכת בת שני החדרים, כל אחד מהם לכל אחד מעיסוקיו), הרבה ספרי שירה וספרות יפה – שירים ובלדות של איציק מאנגר, הטוב השביעי של נתן אלתרמן, חנוך לוין. הרבה ניירת, צילומי ארכיון שנדרשים לו למחקריו. וכמובן, ציורים. ציורים יפים, ציורים טובים, מקצועיים.

למידע נוסף ולציוריו של עודד ישראלי
חסר רכיב