הנהג שלא הכיר את ביאליק/ ראובן גורדון

בקורו השני של חיים נחמן ביאליק ברחובות לא היה מלווה בפומביות, ברוכבים, ביריות וברעם של מחיאות כפיים, כמו שנתקבל בשנת 1909, בבקורו בקיץ שנת 1926 לא ידעו אפילו, שצריך הוא לבוא, ולולא קרה מקרה מעציב ביותר למשורר, לא היו יודעים בכלל שהיה.

באחד הימים בא המשורר עם הסופר א' שטיינמן בכרכרה מגדרה, נסעו אז בדרך זרנוגה ובאו לרחוב ביל"ו, והנה כשעברו את הפרדס של קרוננברג, עלו על צנור מים ובלי כוונה שברו אותו. אחד מצעירי המושבה, שראה את הדבר ולא ידע מי הם הנוסעים, התחיל לצעוק עליהם. הם התחננו בפניו, שיירגע וישלמו לו כמה שזה עולה, והוא בשלו. אחרי שהביא אותם העגלון למשרד המוניות של מלין המנוח, ואז לא היו עוד אוטובוסים, נכנסו בפנים ובקשו מונית. אמר להם, שעד עתה 4 אחה"צ עולה הנסיעה עשרה גרושים ואחרי השעה ההיא עולה 15 גרוש. הסכימו לנסוע בדיוק בשעה 4.

הנהג יליד רחובות, התניע את המכונה והנוסעים התישבו. אמר ביאליק לנהג: "אתם נוהגים בעניין המחיר כמו בשוק ". מילים אלו הרגיזו מאד את הנהג. הוא העמיד את המכונית, נתן מנה לביאליק, חזר למשרד והודיע, שלא יסע. הם ירדו מהמונית נרגזים, הלכו אל משה סמילנסקי ז"ל וספרו לו על המקרה ועל היחס של הנהג. הצייר נחום גוטמן, שהיה באותו מעמד אצל סמילנסקי ושמע הכל, נתבקש ע"י סמילנסקי לקרוא מיד לנהג. הנהג בא ושאל, מה קרה. סמילנסקי שאל, איך זה קרה, שהתחצף נגד המשורר ביאליק. הנהג החויר כסיד, כשנודע לו, עם מי היה לו ענין, והתנצל, שלא ידע שביאליק הוא זה. אחרי ההתנצלות נסע עם הסופרים לתל אביב ואינני זוכר אם לקח מהם כסף וכמה, אלא שהיה מבולבל מאד ומלא צער.

למחרת קבל הנהג הודעה מועד המושבה, שעליו להופיע למשפט הועד. הוא הופיע וסמילנסקי קרא לפניו את כתב האשמה. והוא, הנהג הודה ושוב הדגיש, שלא ידע, שביאליק הוא זה. אבל כל השופטים הופתעו לשמוע נאום סניגוריה שלו, עד כמה הוא מעריך את גדול המשוררים של העם היהודי, ושהוא יודע בעל פה את כל השירים שלו, וביחוד את "המתמיד". הוא נתבקש ע"י השופטים לדקלם את "המתמיד", ועמד בנסיון. היה זה אולי אחד המשפטים הספרותיים ברחובות, הצעיר הרחובותי ידע את שירי ביאליק על פה, ובעד זה סלחו לו. לא לחנם זלגו אז עיני הבחור אמיץ הלב דמעות.