החיים והעבודה ברחובות

פרק מתוך הספר: משיב רוח, איריס טוקר, הוצאת 'מערכות', קיבוץ דליה, 2011

האחים אינגברמן הגיעו לרחובות כיוון שזו הייתה המושבה היחידה שהעירה פנים לצעירים, לעולים החדשים, לעומת שאר המושבות. ראשוני העולים הגיעו, אם כך, בנובמבר 1903[1]. בבואם היה עליהם למצוא מקום מגורים ועבודה. ייתכן שהאחים התארחו בתחילה אצל בן עירם, אך בהמשך השתלבו בחיי הפועלים האחרים במקום. על חייהם ניתן ללמוד מדברי יודלביץ[2], שהיה גם הוא מ'פועלי ציון', עבד כפועל ברחובות ותיאר בזיכרונותיו את החיים בה.

לאכול ארוחת ערב אכל משה בבית אחת המשפחות שהגיעה זה מקרוב לרחובות ועדיין לא התבססה מבחינה משקית, משפחת גלזר. הם פתחו בית אוכל, האכילו בו את הפועלים הצעירים ונתנו להם גם בהקפה. במשך יום העבודה המזון היה לחם, זיתים וסמנה, והוא הכין אותו לעצמו מבעוד יום. לקראת הקיץ עבר משה לישון בתוך ערמות חציר בחצרו של האיכר זלצר, וכך לא היה עליו לשלם תמורת אכסונו ולא היה צריך להיות סמוך לשולחנו של בן עירם. יום העבודה התחיל עם הנץ החמה, ברחצה בחבית המים שעמדה בחצר של משפחת זלצר, ומיד לאחריה הלך משה לעבודתו בפרדס.

עם חיה, הבת למשפחת זלצר מרחובות, נפגש משה אחר כך בתחנות שונות בחייו.

כשהגיע לפרדס לא קיבל אותו המשגיח בלבביות ובמאור פנים. הוא נתן לו מעדר, הראה לו בזריזות איך לעדור ולתקן את גומות ההשקיה סביב עצי ההדר, הציב אותו בין קבוצת העובדים הערבים לבין פועל יהודי ותיק ממנו במקצת, ושלח אותו לדרכו. משה ניסה להתרגל למגע המעדר בידו, לעשות את העבודה כפי שהראה לו המשגיח, אך תוך זמן קצר ראה שהוא נשאר הרחק מאחורי העובדים המיומנים. המרחק בינו לבינם הלך וגדל ושורת העצים להם היה צריך לחפור גומות נשארה ארוכה כבהתחלה. כשהשמש עלתה נעשה לו חם ביותר. לאדם שזה עתה הגיע מאוקראינה- החום הזה היה ללא נשוא. עורו נשרף, גופו נטף זיעה, ידיו התמלאו שלפוחיות וכאבו בכל מגע ונגיעה. גומותיו לא נראו כפי שנראו גומות הפועלים המנוסים והוא לא ידע מה עדיף: להתעכב ולתקן את עידורו או למהר ולהתקדם לעצים הבאים. הוא ניסה להתעלם מכאביו ככל שיכול ולהמשיך הלאה, אך בכל פעם שהרים את עיניו וראה את שאר העובדים במרחק רב ממנו, שב וכמעט התייאש. מידי פעם ניגש אליו הפועל היהודי המנוסה ועודד אותו אך הקושי נשאר כשהיה. הוא לא נתן לעצמו לוותר ולהרים ידיים. הוא עוד יהיה כאחד הפועלים הערבים הזריזים, אמר בלבו, והחזיק מעמד עד שהגיעה הפסקת הבוקר. בשעה תשע יצאו כולם להפסקת אוכל. הוא בקושי אכל כי מה שרצה יותר מכל היה לשתות. הוא ויתר על המנוחה והלך לחפש מים. מה שמצא בחיפושיו הייתה שוקת השקיה של פרות מלאה אמנם במים, אך מזוהמים בעשבים ובריר הפרות. למרות הגועל שתקף אותו הוא טבל את ראשו במים ואפילו שתה מהם. כשהסתיימה ההפסקה החל מחדש עינוי העבודה. כשחשב על ארץ ישראל ועל בניית חברה צודקת בה, לא העלה על דעתו את קשיי העבודה כפי שחווה אותם בכל רגע ורגע. להפסקת צהריים הגיע בכוחותיו האחרונים ונפל על הקרקע מבלי יכולת לזוז. בקושי אכל וחשב שהעיקר לנוח, לנוח קצת בצל ולהירגע מחום השמש הלוהטת. כשהסתיימה המנוחה והוא חזר לעבודה הרגיש כאילו נעשה לו קל יותר. אמנם, המרחק בינו לשאר העובדים המשיך להיות רב, אך בכל זאת הרגיש הקלת מה. אחר צהריים הואט קצב העבודה של כולם. השמש כבר לא קפחה כמו קודם, כולם כבר היו עייפים כך שכולם עבדו לאט יותר וחיכו לשעת סיום יום העבודה והחזרה למושבה. כשחזר למושבה הרגיש סיפוק אדיר. היה לו קשה אך הוא עמד בזה. אחר העבודה הוא התקלח עם כל שאר הפועלים במקלחת ציבורית שהועמדה לרשותם, ובלי להשתהות מיהר, כמו בכל יום, לארוחת ערב אצל משפחת גלזר ולשינה בערמות הקש של משפחת זלצר. אבריו הכואבים לא אפשרו לו דבר נוסף חוץ מאשר לשכב לישון ולאסוף כוח לקראת יום העבודה למחרת. כך נמשך הקושי ימים מספר עד שהחלה הקלה. הוא החל להתרגל לעבודה, ופתאום נדמה לו שזה כבר לא כך כך נורא. פצעיו הגלידו, הוא החל להתאושש, ויכול היה להתחיל להתבונן, להכיר אנשים סביבו ולומר לעצמו – הצלחתי ! לצעירים החדשים שהמשיכו להגיע אחריו כבר יכול היה לתת עצות ולנחמם. מראהו השתנה. בגדיו, אותם הביא אתו מהעיירה היו עבים וחמים מידי לאקלים הארץ. הוא הפשיל שרוולים, וידיו שהתגלו מתוך חולצתו הפכו להיות שזופות ושריריות כפי שלא היו בעת שחי במינקביצי. פניו, שהאדימו תחילה, הפכו שזופים והוא החל לגדל שפם.

כאמור, רחובות הייתה ליברלית, יחסית למושבות יהודה האחרות, וקלטה פועלים יהודים. לא הייתה בה התנגדות להעסקת פועלים יהודים "וכל פועל יהודי שהגיע למושבה ורצה לעבוד לא ישב בטל"[5]. יודלביץ תיאר את הקושי הפיזי של העבודה אך לא תיאר קרבה כלשהי שהתפתחה בין הפועלים. למרות הסולידריות הנחוצה שהתקיימה במהלך יום העבודה, הרי שבסיומו כולם היו כה עייפים עד שכל אחד היה עולה על ערמת החציר שלו וישן. הם היו אמנם רבים, אך כל אחד היה לעצמו ועם עצמו. מכאן צמח פן נוסף של קושי בחיי הפועלים, אותו עלה לימים ברל כצנלסון, שהתאפיין בתחושה של יתמות אישית. לא רק שהחליפו ארץ, אלא שפתחו בחיים חדשים בהם נאלצו לוותר על המשפחתיות ולהחליפה בסביבה זרה[6].

בתנאים החמורים בהם חיו, לא היה לצעיר שם סיכוי להתקיים כבודד. בשל הצורך להיאבק על כל יום עבודה לא היה סיכוי להחזיק מעמד אלא כאשר חברו הצעירים לחבורות קטנות שבהן אלו שהשיגו עבודה היו מקיימים את חבריהם המובטלים באמצעות משק בית משותף. כך גם יכלו להשיג עבודות בקבלנות[7]. רעיון הקומונה השתלב ברצון לחיות בצורה אחרת מהמקובל בעולם הקפיטליסטי, ומכיוון שהאידאל לתיקון העולם, שעלה בחוגי המהפכנים בראשית המאה, השתלב בנסיבות חייהם של הפועלים בארץ ישראל, התגבש הרעיון לכלל אותה תופעה מיוחד – הקומונה [8].

משה נדד בין המושבות רחובות, נס ציונה, ראשון לציון ופתח תקוה. בערבים היה מצטרף לדיונים ולוויכוחים על העתיד הרצוי לארץ, ובעיקר הצטרף למריבות עם האיכרים מ"העלייה הראשונה". הוא חש שהפך לפועל מקצועי המכיר את כל העבודות והוא מנוסה ויעיל בביצוען. במוחו התחילה לנקר השאלה: מה הלאה ? הוא הרי בא לכבוש לא רק את העבודה, אלא גם לכבוש את הארץ בעבודה כדי להכשירה לקליטת המוני עם. והנה, מצא עצמו יושב באותו מעגל יישובים ובאותה חברה. פעם רבו עם איכר זה ופעם עם אחר. אבל איך מרחיבים את היריעה ובכך כובשים את הארץ ? משה היה פתוח לאפשרויות עבודה אחרות מלבד החקלאות, העיקר שתהיה זו עבודה בתחומים ראשוניים נוספים...