יהודה גורודיסקי (1945-1884)

כיהן כראש המועצה בשנים 1931-1945

יהודה גורודיסקי, בן נעשה ויצחק יוסף, נולד ב-כד' כסלו תרמ"ה (1884) במיר, פלך במינסק שברוסיה הלבנה. בשנת 1896 בהיותו בן 12, עלה עם הוריו לארץ ישראל. הם התיישבו ברחובות בה התגורר סבו - ר' שמואל גורודיסקי, שהיה ממייסדי המושבה.

את לימודיו החל ב"חדר" במיר, וכשהגיע לרחובות למד במחזור הראשון בבית הספר העממי, כיום ע"ש סמילנסקי.

בהיותו דור שלישי לעסקני רחובות למד מגיל צעיר מהי התנדבות ופעילות ציבורית. סבו ר' שמואל מיר, שנקרא כך ע"ש העיירה בה נולד, היה ממייסדי המושבה, אחד משישה עשר חברי האסיפה הכללית המייסדת הראשונה. אביו של יהודה - יצחק המשיך את פעולות אביו בוועד המושבה, היה חבר ב -"ועדת התשעה" ושותף לקביעת החוקים והתקנות במושבה. כמו כן, יצחק היה חבר במשלחת האיכרים שנשלחה לאסיפת "חובבי ציון" באודסה להכין ולהכשיר את המשלחת אל הברון בפריס.

את מקום הסב והאב המשיך הנכד יהודה, שמגיל צעיר החל את דרכו הציבורית. הוא שימש בהתנדבות כספרן בספריה הציבורית, והיה שותף בפעילות החברתית והתרבותית של הנוער.

לפרנסתו עבד במשק של אביו ולעתים גם כנוטר במשקי אחרים. הוא השתתף בקבוצה שנטעה כרמי שקדים עם פרופסור אוטו ורבורג. שיווק "ענבי טרפה"- ענבים שלא התקבלו ביקב, וסחר בתפוזי "בררה" –תפוזים שאינם ראויים למשלוח לחו"ל.

הוא נשא לאישה את רחל בת יעקוב סולוניק, הקים את ביתו וזכה בכרם ובפרדס משלו.

בין ידידיו היו פועלי העלייה השנייה- יוסף אהרונוביץ שעבד אצלו את עבודתו הראשונה בארץ וא.ד. גורדון .

משנת 1914 נבחר מידי שנה בשנה לוועד המושבה ואחר למועצה המקומית. הוא שימש כעוזרו וסגנו של אפרים זק"ש. כאשר פרש זה מתפקידו, נבחר יהודה גורודיסקי במקומו. בשנת 1931 החל בתפקידו כנשיא (ראש המועצה ), נבחר 4 פעמים והתמיד עד יום מותו ב -1945. בפעילותו הציבורית הוא גילה חמימות והתלהבות, ידע לקרב אליו אזרחים ועובדים ולשתפם בפעילויותיו.

בתקופתו נסללו כבישים רבים, ניטעו עצים, הותקנה תאורה ברחובות הראשיים, ועם גידול מספר התושבים הרחיב את רשת החינוך.

יהודה גורודיסקי היה ממייסדי "חבר המועצות המקומיות", ושימש כיו"ר הראשון של גוף זה בשנים 1940-1938.

הוא היה פעיל ב"התאחדות האיכרים"- אגודה שנתאגדה לפי החוק העותומני של האגודות ב-1922.

יהודה נפטר בכ"ט תשרי תש"ו -6.10.1945

ילדיו: יורם, מרים אשת שלמה קמינסקי וחווה.

חקרה וכתבה - לאה מאירי