הרכבת
מסילות הרכבת בארץ ישראל נבנו ונסללו על ידי השלטון העות'מאני ולאחריו על ידי הבריטים. התורכים בנו את מסילת הרכבת החיג'אזית ,שחיברה את העיר דמשק שבסוריה לעיר מדינה שבערב הסעודית. שלוחה של מסילה זו חיברה את חיפה לעיירה הסורית דרעה, והיא ידועה כ- "רכבת העמק".
השר משה מונטיפיורי הבין את הצורך ברכבת בארץ כבר באמצע המאה ה-19 (1839), והוא הביא ותכנן תוכניות מפורטות בנושא. עם זאת, בניית המסילה הראשונה מיפו לירושלים החלה רק ב – 1890, והקו נחנך שנתיים מאוחר יותר. קו המסילה מחיפה לבית שאן נחנך ב – 1904, ושנה לאחר מכן הקו מחיפה לדמשק. ב- 1919 הבריטים פתחו לתנועה את מסילת הברזל בקו מצרים-לוד-חיפה.
לפני כן, בשנת 1913 אפשר היה לנסוע מרחובות ברכבת רק לירושלים, דרך התחנה שהייתה בנענע ליד מזכרת בתיה.
רכבת הנוסעים פעלה כקו שירות סדיר (פעם ביום) עד שנת 1927, לאחר מכן פעל הקו לפרקים. נסיעה ברכבת לתל אביב עלתה 2 גרושים לעומת 7 גרושים באוטובוס, בחברת "הדרום". המחיר הזול יותר לנסיעה ברכבת לא תמיד פיתה את הנוסעים: ראשית, היה צורך להגיע לתחנה שהיתה בצפון המושבה, מעבר ל - "הר החול". שנית, זמן הנסיעה ברכבת התארך בשל הצורך להחליף רכבת בלוד, ולא אחת היו צריכים להמתין זמן רב.
בזמן המנדט הבריטי תחנת רחובות הייתה התחנה היהודית הדרומית ביותר, ורחובות הייתה הישוב הדרומי ביותר שנהנה משירותיה של תחנה צמודה.
הרכבת מקנטרה בתחנת הרכבת ברחובות, 1939
רכבת המשא שימשה בעיקר להעברת פרי הדר מהפרדסים הרבים שהיו ברחובות והסביבה. הפרי שהיה מיועד ליצוא הועבר לתחנת הרכבת בקרוניות שנועדו לכך ונדחפו אל התחנה ע"י פועלים חקלאיים. בתחנה, הפרי הועמס על רכבות משא בדרכו לנמל חיפה. הרכבות בדרכן לחיפה עצרו בלוד, שם עברו למסילה המזרחית שהובילה עד חיפה. במשך השנים הוקמה בתחנה ברחובות סככה קטנה ששימשה לאחסון הפרי עד שליחתו.
חברת "פרדס" בנתה בתחומי התחנה בית אריזה מכני, שהיה ראשון בארץ. אגודות פרדסנים אחרות בנו אף הם בתי אריזה במקום. לצורך אחסון העצים שנדרשו לבניית תיבות אריזה ומשלוח, נבנו מחסנים גדולים, וכן הוקמה סככה ששימשה לביקורת הפרי ולאחסון עד שליחתו. תחנת הרכבת נעשתה למרכז הגדול ביותר בארץ לאריזת פרי הדר ומשלוחו לנמלים. בשנת 1933 הטעינו בתחנה 30.000 תיבות פרי הדר שנועדו ליצוא, בשנת 1939 נשלחו 1,400,000 תיבות.
בימי המאורעות העלו באש פורעים ערבים מחסני עצים בתחנה. הניסיון לחבל חזר על עצמו פעמיים.
בתקופת מלחמת העולם השנייה עברה התחנה לשימושו של הצבא הבריטי, ומשלוחי ההדרים כמעט שהופסקו לחלוטין. התחנה הפכה לתחנה צבאית ששרתה את צבאות בנות הברית שהתרכזו בדרום, וכן את בתי החולים ומרכזי האספקה. המחסנים, הסככות ובתי האריזה הפכו למחסנים צבאיים ולבית חולים. היבוא היה צבאי בלבד והגיע ל-75 קרונות אספקה ליום. ובנוסף המשיכו לפעול רכבות נוסעים ומשא למצרים וממנה.
הרכבת המנדטורית היוותה יעד למספר תקיפות של תנועות המרי העברי.
טקסים רבים נערכו בתחנת הרכבת. אישים נכבדים שנזדמנו לתחנה הוזמנו לבית מנהל התחנה, מר דוד קוסובר (שכיהן משנת 1927 למשך שלושים ושלוש שנים), וזכו להכנסת אורחים ע"י אשתו סימה.
אליעזר גורודסקי מספר בזיכרונותיו שכאשר הגיע לרחובות (ב- 1932) הלורד היהודי רידינג, הלכו ילדי ביה"ס העממי בהנהלתו של מר בכור לוי לתחנת הרכבת לקבל את פניו ולאחל לו הצלחה בתפקידו. מר בכור לוי עלה לקרון וברכו פנים אל פנים.
ב-18 בפברואר 1943 הגיעו לתחנה ברחובות שתי רכבות ממצרים ועליהן ילדי טהרן, ילדים ניצולי שואה שהוברחו מאירופה דרך פרס לארץ ישראל.
בתחנה זו נערך טקס הפרידה מחיילי הבריגדה היהודית שנשלחו לקרבות מלחמת העולם השנייה.
ביום הכרזת העצמאות של מדינת-ישראל יצאה מהתחנה רכבת אחרונה שפינתה חיילים בריטיים משטח המנדט אל עבר מצרים.
למידע נוסף בנושא התחבורה - כאן
חקרה וכתבה - לאה מאירי