התנכלות הבדווים משבט סטריה
שבט קטן של בני סטריה נטש את המדבר ונטה את אוהליו על גבעות באדמות דוראן (משני עברי רחוב בהרצל כיום) (1) . בשבט היו כארבעים גברים מבוגרים, שהתפרנסו מרוכלות ומעיבוד חלקות אדמה קטנות. לא אחת פשטו בני הנוער בלילות על הולכי רגל יהודים, בדרכם מעקרון לראשון לציון. ואילו הקטנים, נהגו להשליך אבנים על הולכי הרגל.
עם עלות המושבה על הקרקע בתר"ן (1890) העתיקו אוהליהם ממזרח למושבה.
למרות שקיבלו פיצויים בעת רכישת האדמה, טענו אנשי השבט לזכויות אריסים על הקרקע אותה עיבדו לדבריהם במשך שנים. התנהגות המושבה בעת הסכסוך עם ערביי זרנוגה הניעה אותם לחשוב כי בכוח הזרוע יקנו להם זכויות. באחד הערבים, בחודש אפריל 1893 (ניסן תרנ"ג), נאספו על גבעה מול המושבה כ- 300 מבני השבט - גברים, נשים וטף. בראשם פרשים רכובים על סוסים במטרה לתקוף את המושבה ולבזוז את רכושה. לקול צלצל פעמון האזעקה נאספו במהרה כל אנשי המושבה, עלו בריצה על הגבעה ונערכו מול התוקפים, כשהם מצטיידים במוטות ברזל ועץ, והנשים מילאו אבנים בסינריהם. שני רצים נשלחו לראשון לציון השכנה, להזעיק עזרה. הבדווים רדפו אחריהם בסוסים, אך לא הצליחו לתפוס אותם.
על פי המסופר זינק מבין המגנים דב (ברלה) רוזנבלום, שכינויו 'ברל'ה הנפח', כשמוט ברזל בידו, רץ לעבר הערבים בצעקות 'סורו סורו מעל אדמתנו', הערבים רצו לקראתו, וממול הסתערו בני המושבה. אלות התנופפו, אבנים התעופפו מכל עבר, ברל'ה שהוקף ע"י התוקפים נפצע, אך המשיך להכות לכל עבר, יד בני המושבה הייתה על העליונה והבדווים נסוגו למאהלם. בשוך הקרב, הגיעה תגבורת מעקרון ומראשון לציון . כמו כן, הגיעו חיילים מרמלה. בלוך, נציג הברון בראשון לציון השכנה, ביקש את עזרת השלטונות ברמלה ואף פנה לקאימקאם ביפו, למושבה נשלחו שוטרים, שאסרו 23 בדווים. כמו כן, ניתנה פקודה להרחיק את הבדווים ממושבות היהודים (2).
כעבור זמן תקפו אנשי סטריה קבוצת פועלים, שחפרו תעלה בגבול המזרחי של שטחי המושבה. למקום הגיע רכוב על סוס אהרון אייזנברג, ולאחר שירה באוויר מרובה צייד נסוגו התוקפים.
הבדווים לא ויתרו, הם המשיכו להתנכל לתושבים ולרכושם , עלו עם העדרים על הכרמים, פרצו בלילות ללולים ולרפתות וגנבו מכל הבא ליד. האיכרים נהגו לתפוס את העדרים ולדרוש כופר תמורת הנזק שגרמו, אולם ללא הועיל (3).
" בהסתמך על זאת, ומשום שאנו הבדווים מתגוררים במאהלים בח'רבה הזאת (מזרעת
דוראן) זה דורות רבים ואין לנו מקור אחר מלבדה , וכן אין לנו אדמה אחרת לעבדה,
ומכיוון שאנו תמיד מהבדווים המאמינים הכנים והנאמנים ביותר למדינה הנעלה והנצחית
האחראית לפרנסתנו בלי לצפות לתמורה , ובהסתמך על הצדק המפורסם שלה {...}
ובתקוה שלא נהיה לבדינו בין אלה שלא זוכים לצדקתה {...} לא נותר לנו הפעם אלא
להגיש פטיציה זאת בתחינה {...} להוצאת צו נעלה להשאירנו במקום הולדתנו ומושבינו
לפי ההסדר הנוכחי ולא לתת ליהודים הללו לגרשנו ולמנוע מאתנו את עיבוד האדמה
בצורה שתספק את צורכיהם ואת צרכינו או (לחילופין) להוציא צו נעלה ולפיו תינתן לנו
חלקת אדמה מהרכוש האימפריאלי , שתהיה מספקת לקיומנו ולפרנסת משפחותינו
וילדינו .." (4).
ראשי שבט סטריה אף הגישו לשלטונות תביעה נגד המושבה, אך לא זכו במשפט.
'אנחנו הח"מ מטה מתחייבים על נפשנו וגם בשמות השייח'ים שלנו הדרים בסביבות המושבה דוראן השייכת ליהודים לא נשיג גבולות על הקרקעות שלהם, לא נתנפל ולא נגרום היזק לא על הקרקעות ולא על העצים התבואות והזריעות ועל מקומות מרעה של "המושבה הנזכרת , ואם יוכיחו כי התנפלו או הזקים הנזכרים אנחנו אחראים ---בכל נזק והעונש עליהם כ"ז נעשה לפי ----של יפו -------- השבט הסטאריא , חסאן אבדול קאדי' (5).
אנשי עקיר 'שנתקנאו'באחיהם, ניסו להפריע לחפירת תעלה בגבול הדרומי של המושבה, השומר ישראל גולדשטיין איים ברובהו והם נסוגו, מבלי שנגרם כל נזק (6).
(1) רחובות- סמילנסקי, עמ'13; לא ידוע מתי עזבו אנשי השבט את הנגב ומדוע ? אם מחמת רעב , או מחשש לגאולת דם.
(2) המליץ, מרחובות מודיעים, 19.4.1893
(3) שם, עמ' 31
(4) יובל בן בסט, המזרח החדש כרך מט- תש"ע עמ' 44. המקור חארג'יה, 32/ 395 ראו גם דאח'ליה , 129 / 1771: 85 / 1795
(5)ארכיון רחובות, תיק משפט זרנוגה ארון 1ב מיכל 12, 12-20
(6) רחבות-סמילנסקי עמ' 32
עוד על תקופה זו: