חסר רכיב

טמפלהוף, מוסד לילדים ברחובות

"מוסד טמפלהוף" לילדים היה מוסד דתי פרטי שהחל לפעול ברחובות בשנת 1948, במהלך מלחמת העצמאות.

רחל (רוז) ויעקב טמפלהוף הקימו את המוסד וניהלו אותו. ראשית דרכם בהקמה ובניהול מוסד לילדים נצרכים במושבה גן יבנה, בשלהי מלחמת העולם השנייה (1945), לשם הגיעו בני הזוג בשנת 1936. רוז נולדה בגרמניה בשנת 1912, והוסמכה בצעירותה כגננת. יעקב נולד בגרמניה ב- 1911, בוגר ישיבת הרב שמשון רפאל הירש בעיר פרנקפורט, בה הוכשר למקצוע הנגרות כדי להבטיח את פרנסתו בעתיד.

היו אלה ימי המנדט הבריטי. יהודים שביקשו להגר לארץ ישראל היו צריכים להגיש בקשה כדי לקבל אישור (סרטיפיקט) לעלייה ארצה. הבריטים נתנו את האישור לעלייה ארצה במשורה ורק לזוגות נשואים. רחל ויעקב לא היו אז נשואים.

יעקב ורחל נישאו נישואין אזרחיים בפרנקפורט לפני עלייתם ארצה כדי שיוכלו לקבל משלטונות המנדט הבריטי את הסרטיפיקט. בצוק העיתים, כדי להספיק להגיע לשערי ארץ ישראל לפני שיסגרו, מיהרו ונרשמו לנישואין בעיריית פרנקפורט והתחתנו בפני פקיד עורך הנישואין בעירייה. זאת, על אף היותם יהודים שומרי מצוות ובעלי אמונה דתית. באותם ימים, על הזוגות הנישאים חלה החובה להישבע אמונים להיטלר. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה, שנאלצו לעמוד בפתח הכניסה לעירייה בפרנקפורט ולהצדיע במועל יד לצורר. לאחר שקיבלו את הסרטיפיקטים, נפרדו ממשפחתם, עלו על אניה והפליגו ארצה. הם נכנסו בשעריה בנמל יפו ב-1936.

רחל ויעקב נישאו פעם שנייה בחתונה אורתודוקסית. בעוד, חתונתם הראשונה לא נשכחה מהם עד יומם האחרון.

רחל ויעקב טמפלהוף
יעקב ורחל טמפלהוף

רחל, בהיותה גננת מוסמכת פתחה ב- 1945 את ביתה בגן יבנה לטפל בשלושה–ארבעה ילדים. מספרם גדל לכדי 20 ילדים עד שנת 1948. יעקב בעל מקצוע בנגרות הכין בעצמו את כל הריהוט בביתם עבור הילדים: שולחנות, ארונות ומיטות, וסייע לרחל בניהולו של המוסד.

יעקב היה בעל "ידיים טובות" ועבד בבסיס חיל האוויר הבריטי בחצור, הסמוכה לגן יבנה בהכנת שלטים, הדפסות ובמלאכות נוספות. הוא היה חביב על כולם, וככזה נטע במפקדיו אמון רב. תכונות טובות באישיותו עזרו לו כאשר התבקש על ידי ארגון ה"הגנה" לאתר להם את המפות של שדה התעופה ומתקניו. בתום אחד מימי יום עבודתו יעקב נשאר בחדרו, ובאישון הלילה לאחר שהעובדים עזבו את משרדיהם נכנס בהיחבא, וגנב משם את תוכניות שדה התעופה. עוד באותו לילה הביא את המפות לאנשי "ההגנה", אשר צילמו את התוכניות, ובשעת בוקר מוקדמת לפני בואו של הצוות המשרדי יעקב הגיע לבסיס והחזיר את התוכניות למקומן מבלי שאף איש יבחין במעשהו. בבוא הזמן, לאחר שאנשי "ההגנה" השלימו את תכנון פעולת החבלה בשדה התעופה, הונחו פצצות במתקניו על פי התוכניות והמטרות שסומנו.

לאחר הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948 פרצה מלחמת העצמאות, הצבא המצרי פלש לארץ ישראל וכעבור זמן לא רב הגיע לגשר "עד הלום" דרומית לאשדוד. בראשית יוני 1948 כל הילדים והנשים באזור פונו מבתיהם. ילדי המוסד פוזרו לבתי משפחות שקלטו אותם- בגדרה, בראשון לציון וברעננה. כעבור ימים לא רבים במהלך הקרבות הבית של משפחת טמפלהוף בגן יבנה נהרס מהפצצה של מטוסים מצריים.

באותם ימים, יעקב נסע לירושלים להשתתף בהלוויית אביו, ו"נתקע" שם עד לסיומן של קרבות "עשרת הימים" (9 עד ה- 18 ליולי 1948). כאשר הוכרזה הפוגה בקרבות יעקב חזר בדרך לא דרך אל משפחתו, ברעננה.

יעקב החל לחפש מקום להקמת המוסד לילדים ומצא מקום מתאים ברחובות. הוא שכר את פרדס הרבייטר על המבנים שהיו בו. המקום היה מפוקח על ידי המוסד לעליית הנוער, ומשרד הסעד.
בחצר הפרדס, שחזיתו פנתה לרחוב סירני (לימים), מוקף גדר עם שער ברזל כבד, התנוסס מעליו שלט; "פרדס הרביטר". בחצר, עמד בית דו קומתי, בית אריזה, באר, רפת גדולה ולימים לולים. בפתחו ובתוך החצר נצבו ששה עצי דקל וושינגטוניה שנטע אדון הרבייטר. יעקב הכשיר את המקום לצרכי המוסד. הילדים ששהו בגן יבנה לפני פרוץ מלחמת העצמאות הובאו לרחובות מבתי המשפחות שאירחו אותם בחודשים האחרונים. בין הילדים היו שעלו ארצה במסגרת עליית הנוער, יתומים ניצולי שואה, יתומי אב או אם ממלחמת הקוממיות, ילדי מעפילים חסרי הורים ובית וילדים ממשפחות מצוקה.


הוושינגטוניות ברחוב סירני
הוושינגטוניות ברחוב סירני, ציירה: ורדית בן משולם קורש

לימים מספר הילדים גדל והגיע לכדי 50, ויעקב הקים מספר צריפים והתקין את הריהוט שנדרש כדי לשכן את כולם ברווחה. ילדי רחובות זוכרים את המקום בזכות עצי הדקל הנישאים, שערו הסגור שלכאורה הסתיר מאחוריו סוד כמוס על המתרחש בין כתלי בנייניו. רוב השנים, שניים מבין ארבעת ילדיהם של בני משפחת טמפלהוף גרו איתם במוסד בשני חדרי דירתם. היכרות ויחסי חברות שררו בין ילדי המשפחה לבין ילדי המוסד[1].

עדות כתובה ומפורטת על דרך התנהלותו של המוסד קיבלנו באוטוביוגרפיה של אחד מחניכיו, מדרכי בקר[2], שכתב: "הגענו לשער ברזל כבד, אשר מעליו נכנסנו לחצר מכוסה בעצי ענק שהטילו צל על כל המקום, והמשכנו ללכת לבניין בן שתי קומות... ילדים וילדות שיחקו בחצר...פגשתי את יעקב מנהל המוסד ואת אשתו רוזי טמפלהוף".

לכל אחד מהילדים היה ליד המיטה תא אישי לחפציו ולספרי לימוד[3]. הבניין היה בן קומה אחת, אשר שימש בעבר לבית אריזה, בו גרו כל הבנים. באולם גדול, היו כעשרים מיטות מסודרות מהקירות לכיוון מרכז החדר. באמצע היה מעבר שנמשך מדלת הכניסה לכל אורך החדר. במרכז החצר היה עץ תות ענקי שהצל על חלק גדול של החצר.

הילדים לקחו חלק בעבודות השירות שניתנו להם במוסד. זו הייתה דרך ללמד את הילדים לקחת אחריות ולהיות שותפים לנעשה במוסד. בשבת, רוזי הקריאה מרשימה את חלוקת התורנויות לשבוע הקרוב. הרשימה נתלתה על לוח המודעות שהיה בחדר האוכל. העבודות כללו כמעט כל דבר במוסד, מלבד בישול, שנעשה על ידי טבחית מומחית. ילדים עזרו במטבח, היו שניקו חדרים ועשו ספונג'ה. גם בתי השימוש והמקלחות נוקו על ידי תורנים. את הכביסה עשו על גג הבניין במכונות כביסה, בהשגחתו של יעקב. כל התורניות נעשו באופן שלא פגע בלימודים של הילדים.

משפחת טמפלהוף התייחסה אל הילדים כאל משפחה אחת מרובת ילדים. כל אחד עשה עבודה עבור האחר, כולל ילדיהם, רותי, אורי, עקיבא ונורית.

הילדים בגילאי בית הספר היסודי הלכנו לבית הספר תחכמוני, ששכן ברחוב ויצמן (כיום רחוב מילר) הסמוך למוסד. בבוקר אחרי רחצה ותפילה, הוגשה ארוחה – כוס חלב או קקאו, ולחם עם ריבה או עם שוקולד למריחה. כל ילד קיבל סנדוויץ להפסקת עשר. יעקב ורוזי בדקו אישית כל ילד וילדה, לוודא שהם רחוצים ולבושים בבגדים נקיים, ושנעליהם מצוחצחות. כאשר אחד ילדים חלה מנהלי המוסד הזמינו ביקור של רופא או ליוו את הילד לקופת חולים, הביאו תרופות מבית המרקחת ודאגו להחלמתו. בעת הצורך, יעקב עם ידיו הטובות עשה תספורת לילדי המוסד. הילדים אהבו אותו בשל יחסו החם אליהם. היו מבין הילדים שהמשיכו בלימודיהם התיכוניים או בביה"ס אורט ברחובות כל אחד על פי כישוריו או יצאו לעבוד. יעקב דאג להם לסידור מקום עבודה.

אחרי הלימודים אכלו הילדים ארוחת צהרים טעימה ומשביעה. כולם נשארו בחדר האוכל כדי להכין שיעורים. בסיום הכנת השיעורים הילדים יצאו לשחק בחצר, הותקנה רשת בין שני עצים למשחק כדורעף, הבנים הלכו למגרש הכדורגל שליד בית הספר, הבנות בדרך כלל שיחקו פינג פונג או התנדנדו בחצר. יעקב נהג לשחק עם הילדים ולהצחיקם, ובערב נתן שיעור בפרשת השבוע או שיעור במשנה, ולפעמים היה בא מורה מבית הספר ומרצה על היסטוריה של היישוב העברי בארץ ישראל, על מלחמת העולם השנייה, על עלייתו של היטלר והשתלטות הגרמנים על מדינות אירופה. בחופש הגדול, נהגו הילדים ללכת פעמיים בשבוע לברכת שחייה פרטית של מירון אברמסון מול מכון ויצמן. בלילות נשמעו קולות התנים שהטילו על הילדים פחד. השירותים היו בחוץ ובלילה שניים שלושה ילדים יצאו יחד לשירותים. מסביב למוסד הייתה גדר רשת גבוהה, התנים לא יכלו לעבור ויעקב בדק כל יום את הגדר מסביב[4].

ילדי המוסד חוגגים את פורים
הילדים בפורים - מוסד טמפלהוף

הועסקו במוסד מספר עובדים: טבחית[5] , מדריכה שלפנים הייתה חניכה של המוסד. תופרת, אחראית על המכבסה, מחסן הבגדים וגיהוצם. בנוסף, תקופה מסוימת הועסקה במוסד עובדת בניקיון[6].

בימי שישי התקיימה במוסד תפילת קבלת שבת. בגמר התפילה, התיישבו הילדים ליד השולחנות לארוחת ערב ולכל ילד היה מקום ישיבה קבוע בכל הארוחות. יעקב קידש על היין, בירך המוציא והם ישבו לאכול. הארוחה הייתה טעימה, והארגון- היה של הילדים. הם היו תורנים וערכו את השולחנות, הניחו את המנה הראשונה ואת הסכו"ם לכל ילד. כדי לקבל מנה שנייה, כל ילד ניגש לשולחן מרכזי, שעליו היו מונחים סירים מלאים באוכל חם. ילדים תורנים חילקו את האוכל. בסיום הארוחה שרו זמירות שבת ובירכו את ברכת המזון גם בשירה. אחרי הארוחה אספו ילדים תורנים אחרים את הצלחות ואת הסכו"ם, ניקו את השולחנות, והלכו למטבח להדיח את הכלים ולסדרם במקומם.

ביום שבת הנערים היו החזנים והקריאה בתורה והעליות נעשו על ידם. יעקב השגיח שלא יעשו שגיאות בקריאה, קרא להם לעלות לתורה, וסיים עם המפטיר. כל הנערים מגיל בר מצווה לקחו חלק פעיל בכל מהלכי התפילה. אחרי התפילה, יעקב קידש והילדים התיישבנו ליד השולחנות. ילדים תורנים הגישו עוגות וקקאו קר כארוחת ביניים, עד לארוחת צהרים. ביום שבת יעקב העביר לילדים שיעור בפרשת השבוע ובארוחת צהרים הוגש חמין ולחם, ומנה אחרונה מרק פירות קר[7].

ילדי המוסד חגגו את חגי המדינה הצעירה. ביום העצמאות הראשון למדינת ישראל לאחר סיום יום הזיכרון לחללי צה"ל, הנשיא ד"ר חיים ויצמן קיבל אזרחים בביתו. יעקב ליווה את הילדים לבית הנשיא. בדרכם אל ה"ארמון" הם נדהמו לראות את הכביש הראשי המוביל ממרכז המושבה עד לארמון הנשיא מלא באלפי אנשים שבאו לברך את הנשיא. הנשיא איחל להם יום עצמאות שמח, והילדים ענו לו במקהלה "יום עצמאות שמח". הנשיא נופף בידו לתודה ואיחל להם בריאות ושלום. מבית הנשיא יצאו הילדים ברגל למרכז המושבה. רחוב הרצל היה דחוס באנשים שמחים שרקדו הורה וריקודי עם. תזמורת בית הספר התיכון ניגנה שירי עם. הילדים הצטרפו למעגלי הרוקדים. קרוב לחצות התקבצו ליד חנות הגלידה, אכלו אותה בשקיקה ויחד חזרו למוסד[8].

ב- 1950 כאשר העלייה לארץ גברה, הגיעה קבוצה חדשה של ילדים. יעקב צמצם את הרווח בין המיטות, כדי לאכלס את הילדים החדשים. המקום היה קטן מהכיל את כולם. לכן, יעקב בנה שלושה צריפים בחצר, עם חלון יחיד שפנה לפרדס. שנים עשר ילדים הועברו לצריפים. יעקב שכר מבנה נוסף של חדר גדול מהרביטר, ונוספו מקומות למגורים לילדים נוספים שהגיעו, חלקם היו ילדי עולים חדשים חצי יתומים. אחרים מקרים סוציאליים שאיבדו את הוריהם במלחמת הקוממיות.

ב- 1952 הורגשה במוסד תקופת הצנע ששררה אז בארץ. קנו אוכל עם תלושי מזון. ההקצבה הייתה שתי ביצים ומאתיים גרם בשר בקר או עוף לשבוע. היה מחסור במזון, ולכן יעקב ורוז נקטו ביוזמה מבורכת. יחד עם הילדים נרתמו ליישומה והחלו לגדל ירקות במוסד והקימו לול תרנגולות מטילות. יעקב ורוז חינכו את ילדי המוסד לערכים. כך, בחורף הילדים נקראו לעזור למעברות רחובות בהן הייתה הצפה של האהלים. הילדים חפרו תעלות לנקז את המים וסייעו ליושביהם[9]. רבים מהנערים שבגרו והתגייסו לצבא המשיכו לבוא ולבקר במוסד ולהתארח בסופי שבוע, לפגוש את יעקב ורוזי, כי ראו בהם בני משפחה. אחרי שהמוסד נסגר הבוגרים המשיכו לשמור על קשר עם בני משפחת טמפלהוף, ועד היום הקשר נמשך בין הבן אורי לבין הבוגרים שמרגישים כבני משפחה אחת.

יעקב נפטר ב-1965, ורוז המשיכה לנהל את המוסד ואורי בנם נרתם לעזור בניהולו. כאשר מלאו לרוז שישים ויורשיו של הרבייטר ביקשו ב- 1972 לסיים את חוזה השכירות עם המשפחה, רוז סגרה את שעריו.

מקורות והערות שוליים:
[1] אורי, בנם של יעקב ורחל טמפלהוף סיפר על קורות ההורים והמשפחה.
[2] טלטולי חיים, אוטוביוגרפיה, מרדכי בקר, אופיר ביכורים, תשע"ח, 2017. שהה במוסד טמפלהוף מדצמבר 1948 ועד דצמבר 1953.
[3] טלטולי חיים, שם, עמ' 202-203.
[4] טלטולי חיים, שם עמ' 204.
[5] הטבחית מזל ודעי מרחובות.
[6] לאה אשמן לבין רובין הועסקה ב- 1954- 1955 כעובדת ניקיון בהיותה נערה בת 14 לתקופה של שנה אחת בלבד. אח"כ השלימה לימודיה ועבדה כמורה במשרד החינוך. לאה, זוכרת לטובה את רוזי ואת יעקב מתקופת עבודתה.
[7] טלטולי חיים, שם עמ' 204- 205
[8] טלטולי חיים, שם, עמ' 232
[9] טלטולי חיים, שם, עמ' 278

חקר וכתב - צביקה תדמור
חסר רכיב