מחירי הנסיעה

עד שנת 1933 לא היה פיקוח על תעריפי הנסיעות (למעט הרכבות שבהן נמכרו כרטיסים עוד בתקופה העותומאנית). תעריפי הדיליז'נס ומחירי הנסיעה במכוניות נקבעו ע"י תקנות פנימיות של המפעילים ו/או ועד המושבה. בשירותים עירוניים נקנה כרטיס הנסיעה אצל הנהג או עוזרו, בשירותים בין עירוניים נרכש הכרטיס מראש אצל סוכן, בחנות או אפילו בבית מרקחת (על מנת להבטיח מקום נסיעה). ב – 1933 נקבעו התקנות ביניהן המחיר המקסימלי המותר לגבייה. ברוב המקרים לא נלקח מחיר המקסימום, בשל התחרות בין קבוצות המסיעים כולל התחרות עם שירותי התחבורה הערביים, שגבו ב-10-20 אחוזים פחות.

עם הנפקת כרטיסי הנסיעה בתחבורה הציבורית גדל השימוש במעות. חברות ההסעות נזדקקו יותר מכל גוף אחר למטבעות לשם מתן עודף בעת קניית כרטיסי-הנסיעה. מאחר שבנק אנגלו פלסטינה לא עמד בביקוש. ביציקת כמות המטבעות שנדרשה הורשו חברות התחבורה הציבורית להנפיק בעצמן כסף נייר בשלושה ערכים 1, 2, ו-5 מיל (אחרי קום המדינה שונו ערכי הכרטיסים לפרוטות). קאופרטיב "דרום-יהודה" היה היחיד שהנפיק מטבע של 2 פרוטות. כסף הנייר התבלה מהר וגרם הפסד למשתמשים בו. ב-"דרום יהודה" לאחר האיחוד עם אגד ושחר, ניסו לפתור את בעיית העודף ע"י הנפקת כסף נייר שתרם להחזקת "מגן דוד אדום". הכסף היה בערך של 5 פרוטות. על צדו האחד היה מצויר מגן דוד אדום והמשפט "טוב לנסיעה בשירותי א.ש.ד.". הכסף הונפק ע"י מגן דוד אדום. איבודו או קריעתו גרמו מיידית לתרומה למד"א.