חסר רכיב

ד"ר אהרון מרשוב ( 1879- 1967)

שימש רופא במושבה רחובות בשנים 1966-1924

נולד, ב- 28 במרץ 1879 באוקראינה, בעיר פרילוקי. בנם של ביילה חיה ואליעזר. עד גיל 16 היה בחור ישיבה מתמיד בישיבות פרילוקי והומל. בגיל 16 עזב את הישיבה ויצא ללמד לימודים "חיצוניים". אביו שהיה רואה חשבון ראה זאת באור חיובי. גם אחיותיו למדו רפואה. מקור השם מרשוב בראשי התיבות: מהרש"א - מורנו הרב שמואל איידלס.

בגיל 25 קיבל תעודת בגרות בעירו. למד רפואה בקניגסברג, וינה ובאזל. קיבל תואר ד"ר לרפואה באוניברסיטת באזל. היה פעיל בתנועת ההשכלה ו"חיבת ציון". היה רופא בוויטקה ובעיר קונוטופ בה גם היה "רב מטעם". היתה זו משרה ממשלתית שנושאה היה למעשה אחראי על הקהילה היהודית מטעם הממשלה הרוסית - מקשר בין הקהילה לממשל. הוא השתמש במעמדו על מנת לעשות למען הקהילה.

את פעילותו הציונית והציבורית החל בגיל צעיר למדי והיא נמשכה לאורך כל חייו. היה ציר בקונגרס הציוני השביעי בפראג. הוא הגשים את רעיון התנועה ועלה ארצה בשנת 1924. הקשרים עם בריה"מ באותן שנים היו בלתי אפשריים, ולכן נותקו קשריו עם המשפחה. אח"כ נודע לו שכל בני המשפחה נהרגו.

בשנת 1908, נשא לאישה את רוזה לבית פרידמן, בפרילוקי, ונולדו לזוג 4 ילדים; יהודית, שמואל, שושנה ותמר. בארץ התגרש מאשתו הראשונה ונשא לאישה את אולגה שהייתה אחות במקצועה. נולדה להם בת יחידה - זהר. כשבא ארצה עבד תחילה בבי"ח הדסה בתל אביב, אך כעבור זמן קצר הגיע לרחובות והתמנה לרופא המושבה, בהחליפו את ד"ר וינשל, באב תרפ"ד (אוגוסט 1924).

תהליך בחירתו של רופא המושבה לא היה קל כלל ועיקר. בישיבת ועד הפועל של המושבה בחודש תמוז תרפ"ד, התווכחו הנאספים אודות התנאים בהם יש להעסיק את רופא המושבה, והחליטו שצריך לברר אודות הרופאים והתאמתם למושבה, בתחילה אצל ד"ר זכרין מתל אביב, ומאוחר יותר בהסתדרות הרופאים, ביפו. ד"ר שרשבסקי, שהיה אחד המועמדים, עמד על כך, שתנאי העסקתו יהיו כמו של ד"ר וינשל, משנענה בשלילה הסיר את מועמדותו. הוועד נהג כך, על פי החלטת המועצה: "...שהועד לא ייתן שום התחייבות לרופאים ואחריות עבור הכנסתם..." עליהם לקבל את הכנסתם אך ורק מהביקורים שיהיו במושבה ומחוצה לה. לעומתו, ד"ר מרשוב הסכים להיות רופאה הקבוע של המושבה, בתנאים שקבעה המועצה, ונבחר למשרה זו לאחר שנמצא מתאים, בבירורים שערכו אודותיו.

בחוזה לשנתיים, שנחתם בין ד"ר מרשוב לבין ועד הפועל של המושבה, באב תרפ"ד, נקבעו התעריפים שהרופא רשאי לקבל מחוליו, בעד ביקור בביתם, במרפאה, ביום ובלילה. הוגדרו תפקידיו של ד"ר מרשוב כרופא המושבה; לרפא את תושבי המושבה ואת האחרים, להרכיב נסיוב אבעבועות, להיות חבר מועצת הרופאים (קונסוליום), לבצע לידות, ניתוחים, פעם בחודש לבקר את בתי החינוך ולהגיש דווח מפורט למנהליהם, ובאחריותו גם להשגיח על הרוקח ובית המרקחת.

ד"ר מרשוב היה מעורה בכל הנעשה במושבה, והפגין את סמכותו וניסיונו הרב. כך למשל, בשבט תרפ"ה (1925), מפאת התגברות מקרי השעלת בין ילדי הגן הורה לוועד המפקח על בית הספר וגן הילדים להפסיק את הלימודים בגן, עד אשר יודיע על מועד פתיחתו. באדר תרפ"ח (1928) הרכיב ד"ר מרשוב את הנסיוב נגד מחלת הטיפוס לכל בני המושבה והשיג, על פי בקשת המועצה, את הזריקות מהממשלה.

ד"ר מרשוב גם הקדיש מזמנו ומרצו לתנאיה הפיזיים של המרפאה ותמיד גילה דאגה לאנשי המושבה. באלול תרפ"ז (אוגוסט 1927) הוא כותב לוועד המושבה: "לפני איזה חדשים פניתי אליכם בבקשה לשים לב למצבה של המרפאה. הודעתי לכם על הליקויים החשובים וכל התיקונים שדרושים באופן תכוף. על מכתבי זה קבלתי תשובה, שהוועד מקווה במשך הקיץ להעביר את המרפאה ואת בית המרקחת לבית גולדפרב.והנה הקיץ כבר מתקרב אל קיצו, והעגלה אינה זזה ממקומה. המצב עוד הורע אחרי הרעש. סדקים הגונים בתקרה ובכתלים.
הנני מתכבד בזה עוד הפעם להפנות את תשומת לב הוועד למצבה העלוב של המרפאה, ולכל הליקויים אשר מניתי במכתבי הקודם.
אם ההעברה לבית גולדפרב היא שאלת המחיר הרב אז נחוץ לעת עתה לסדר פה את המרפאה, שאפשר יהיה לקבל בה חולים. ולזאת נחוצים לדעתי תיקונים אלה...". ד"ר מרשוב מונה רשימה ארוכה של עבודות שיש לבצע, את המכשירים שצריך לרכוש, ומדגיש: "...שזהו עוון פלילי שהחולים מחכים במסדרון הכללי יחד עם כל באי הדואר וכל המוסדות שנמצאים בבית זה...". הוא מסיים את מכתבו בבקשה שהוועד לא ידחה שוב את פתרון השאלה החשובה הזאת.

גם בענייני שמירת הניקיון במושבה ומניעת הדבקות ממחלות קשות דורש ד"ר מרשוב כי המועצה תפרסם מודעה שתאסור על תושביה לסדר בחצרותיהם מקומות לינה בשביל המוני פועלים זרים מהסביבה הקרובה והרחוקה. הוא מוסיף ומציין: "... החומר האנושי הזה, אשר יחסו לשאלת הניקיון ידוע לנו היטב, עלול להכניס למושבה אינפקציות שונות, ועל המועצה לקדם את פני הרעה בעוד מועד".

כאמור לעיל, ד"ר מרשוב הפגין את סמכותו המקצועית ודאג שצעירי המושבה לא יפסידו ימי לימוד. עדות לכך, עמידתו הנחושה שלא לסגור את בתי החינוך בנובמבר 1931, כשנודע במושבה על מקרי מחלת השנית היא הסקרלטינה.
רופאי המושבה, ד"ר מרשוב, ד"ר מרים נוסינוב ונציג קופת- חולים ברחובות, הה' ביברמן הוזמנו לישיבת המועצה כדי לדון: "...במה יש לאחוז כדי לעכב את התפשטות המחלה".
ד"ר מרשוב דיווח כי לעת עתה ידוע רק על מקרה אחד של המחלה ו-"כאחראי לבתי הספר", הודיע על הדבר למחלקת ההיגיינה, וקיבל את תשובתם שאין לסגור את ביה"ס. לדעתי אמר, המצב לא נורא, וסכנה לא נשקפת למושבה. לא צריך להיבהל וליצור פאניקה במושבה. בכל אופן, אנו הרופאים עומדים על המשמר. מהמועצה אנו דורשים, שהיא תפנה אל הורי הילדים החולים ותדרוש מהם או להכניס את הילדים לביה"ח או שיבצעו הסגר על הבית שיש בו חולה.
הד"ר נוסינוב הוסיפה, כי יש צורך בהסברה בין ההורים, אולי על ידי הרצאות על מהות השנית ועל הצורך בהסגר במקרה של מחלה.
נציג קופת חולים העלה את הצורך בהקמת ועדת בריאות, שתטפל בשאלת המחלה. "כרגע מדברים על שני מקרים ברורים, ועל הבתים האלה יש להעמיד קרנטינה [בידוד]. מדברים שישנם עוד מקרים, ואין להסתירם. אם יתאמתו השמועות, ואם יהיו עוד מקרים, הרי מחובת המועצה יהיה לרכז את כל המקרים במקום אחד ולעשות איזולציה חמורה של החולים והדבר גם לא יעלה בהוצאות גדולות".
ד"ר מרשוב ענה לדוברים, כי ההצעות הן חשובות מאד, אבל..:" עוד מוקדם לדבר על האמצעים כמו איזולציה. מחובתנו גם לא ליצור פאניקה במושבה. יש לדון רק על האמצעים שיש לאחוז בהם במקרה שהמחלה תתפשט". לאחר דין ודברים הוחלט לבסוף להרחיב לחמישה את הרכב ועדת הבריאות.
כעבור מספר ימים זומנה ישיבת המועצה לדון עם אנשי ועדת הבריאות ורופאי המושבה באמצעים שיש לאחוז נגד מחלת השנית. אחד מחברי ועדת הבריאות הציג את חילוקי הדעות בקרב חברי ועדת הבריאות ובינם לבין ד"ר מרשוב ואף הביע רצונו לעזוב את הועדה בגלל חילוקי דעות עמו. מספר משתתפים, ביניהם ד"ר ז'ק רופא קופ"ח, הביעו את רצונם לסגור את מוסדות החינוך במושבה ואילו ד"ר מרשוב התנגד לכך בכל תוקף. הד"ר נוסינוב תמכה בדעתו של ד"ר מרשוב, וציינה כי לפי שעה המחלה לא קיבלה צורת מגפה, וגם המקרים לא כולם מביה"ס, לכן לדעתה לא צריכים עתה לסגור את ביה"ס או הגן.
לדעתה, יש צורך באיזולציה ביתית, וגם בהרצאות הסברה על מהותה של המחלה ועל אמצעי הזהירות.
מה שנוגע למקרים שכבר ישנם, יש לסדר להם איזולציה כללית ולהוציאם מהבתים.
לאחר דיון ממושך הוחלט לבסוף שוועדת הבריאות תמשיך את עבודתה, וניתן לה ייפוי כוח לנהל את המלחמה נגד המחלה. לאחר מספר ימים פרסמה ועדת הבריאות מודעת הזהרה לקהל:
"כל תושבי המושבה נדרשים בזה לא להיכנס לאותם הבתים שעליהם מודבקת מודעה * שנית (סקרלטינה)* היות וקרו כמה מקרים של מחלה זו במושבה ויש סכנה להתפשטותה".
נראה שהמחלה לא התפשטה למגיפה וירדה מסדר יומה של המועצה.

בדיוני תקציב המועצה לשנת 1934/5, שנערכו ביולי 1934, נתקבלה החלטה לבטל את המרפאה ואת שירותיה. הודעה קצרה על כך נשלחה לד"ר מרשוב, והוא התבקש לפנות את המרפאה תוך שלושה שבועות. בתשובתו לוועד הפועל של המועצה כתב ד"ר מרשוב כי ראוי היה לבוא איתו לידי הסכם ולא לסגור את המרפאה שהיתה עשרות שנים מרכז רפואי במושבה, במיוחד לאחר שהשקיע עשר שנות עבודה ועדיין קשור עמם בחוזה. פנייתם אליו בלי לפרט נימוקים להחלטה, נעשתה בצורה מעליבה תוך דרישה לפנות את המרפאה תוך שלושה שבועות בלבד. "האם מעלתי בשליחותי או התנהגותי עם החולים לא היתה הוגנת?" שאל בתרעומת. "ומה עם החוזה שקיים בינינו? כרופא המושבה ישנם מלבד עבודת הריפוי גם תפקידים ציבוריים, כמו עבודה בבתי הספר, ייצוג המושבה במשרד הבריאות וכו'. בהודעתכם אין זכר לכל הדברים האלה". בעקבות פנייתו זימנה המועצה את ד"ר מרשוב לפגישה. לאחר דיון נוסף, הוחלט שיש צורך ברופא עירוני שתפקידו יהיה "ענייני המועצה", ולהציע לד"ר מרשוב למלא את המשרה. לאחר משא ומתן הוחלט כי- "מעתה ייצג את המועצה כלפי הממשלה בכל ענייני הבריאות של המושבה" וקבעה כי משכורתו השנתית תהיה 25 לירות ארץ ישראליות.

הנימוק העיקרי לסגירת המרפאה של המושבה, ששירתה את בניה למעלה מארבעים שנה, ככל הנראה, היו פתיחתם, לא מכבר, של סניפי קופת חולים "עממית" וקופת חולים של ההסתדרות "הכללית", ברחובות. ד"ר מרשוב המשיך לשמש כרופא עירוני של המועצה עוד שנים רבות.
ד"ר מרשוב הקדיש מזמנו גם לתחומים נוספים ולעבודה ציבורית, מספרת זוהר בתו: "הוא ואימא הקימו את תחנת מגן דוד ברחובות, ואבא גם היה פעיל ב"ליגה למלחמה בשחפת". אימי, אשתו השנייה של אבא, עבדה בהדסה בתל אביב כאחות וברחובות היתה מדריכת הקורסים הראשונים לעזרה ראשונה במד"א, שנערכו בביתה. נפטרה בטרם עת ממחלת הסרטן, בניסן תש"ה 1945.

אבי הוא לא הסתפק בפעילותו הרפואית הענפה, הוא היה איש חברה ופעיל במפא"י ובמפלגת העבודה. אהב ולמד תנ"ך בחוג של פרופ' ישעיהו לייבוביץ, ארח אותו בביתו ואנשים רבים אחרים. כאיש הומני וסוציאליסט היה פעיל בחוגים שביטאו את השקפותיו".
אבא גם שירת את התימנים ודאג להם, באמצעות המרפאה לבריאות המשפחה בשעריים, בה עבד 40 שנה. היתה לו פינה חמה לתימנים, והם החזירו לו האהבה והעריצו אותו. נתן לכך ביטוי, מ' קפרא, בספרו "מני תימן ובשעריים" (ראה שם עמ' 383): "ולא רק רופא היה, אלא כאב רחמן לכולם היה. שום טירחה לא חסך מעצמו, לא היום ולא בלילה, לא בשבת ולא במעוד, ואף לא בימי חופשתו. תמיד העמיד את עצמו לשירות החולים והיה נכון לכל ומסור בכל ליבו....".

מוסיפה הבת זהר: "עד גיל מתקדם ביותר, הוא נהג ללכת ברגל למרפאה בשעריים שהיתה מאוד רחוקה מביתו, שהיה ברח' הרצל פינת בית הפועלים".
הוא גם קיבל תמיד חולים בדירתו הקטנה ששימשה כמרפאה: ביום מרפאה בלילה חדר שינה. בגיל צעיר מספרת הבת זהר, ידעתי לעזור לו, לבצע עבודות כמו הרתחת המזרקים ועוד.

כשנוסדה "קופת חולים עממית" מיסודה של "הדסה", בתחילת שנות ה- 30 (כיום קופ"ח "מאוחדת") הצטרף ד"ר מרשוב לשורותיה כרופא.
במלאות לרחובות 75 שנים, בשנת 1965, כתב עליו העיתונאי שבתי קפלן בעיתונו "על המשמר": "...רפואה אצל ד"ר מרשוב אין פירושה "בדיקה" ו"מרשם רפואי". דרכו ברפואה היתה, שהיה מתערה במשפחה, משתתף בצרותיה ובמחסוריה. "לחולה צריך לתת להשיח, השיחה היא הרפואה"- כך אמר לו ד"ר מרשוב "כל חולה- סיפור חיים הוא..." (לכתבה המלאה). עדות נוספת לאישיותו המיוחדת של ד"ר מרשוב, ניתן למצוא באחד הסיפורים "זה לא העישון- דוקטור" שכתב יצחק, איזה גורן, נכדו של פחח מותיקי המושבה, בספרו"יאשה ק. פחח אומן " (עמ' 49) , המתאר את המפגשים בין ד"ר מרשוב לבין סבו, על היותו איש שיחה וידיד, התעניינותו בתחומים רבים, ועל מסירותו הרבה לחוליו.

ד"ר מרשוב, עבד עד גיל 88 ונפטר בשנת 1967, בגיל 89. על פועלו ותרומתו הרבה לרחובות , קראו על שמו רחוב.

הסרט - "אבא שלי - ד"ר מרשוב" מתעד את פעילותו של ד"ר אהרון מרשוב דרך עיניה העכוויות של בתו זוהר לרנר.

מקורות:
רופאיה של ארץ ישראל 1848-1799, פרופ' נסים לוי; יעל לוי

חקר וכתב - צביקה תדמור
חסר רכיב