מנחם שמי (1951-1897)

מנחם שמי נולד בשם מנדל שמידט ב- 1897 בבוברויסק, רוסיה הלבנה, שבירתה מינסק. אביו זאב היה מסגר אמן, ואמו היתה חובבת מוזיקה וניגנה בכינור. כאשר היה בן 13 עבר לגור אצל סבו במינסק בגלל מחלת השחפת של אמו, ושם למד לימודים אקסטרניים. לשמי היה אח גדול ממנו, שאליו היה קשור מאוד. יחד רקמו תוכניות וטיפחו שאיפות לעסוק באמנות.

ב- 1912 למד שמי באקדמיה לאמנויות באודסה. בתחום האמנות היתה באודסה פעילות ערנית בקרב היהודים. באותה עת הגיעה לאודסה, ביוזמתו של אוסישקין, תערוכת בית הספר לאמנות בצלאל מירושלים. לתערוכה היתה הצלחה עצומה; עשרות אלפי אנשים ביקרו בביתן וכל החפצים נמכרו. תערוכת בצלאל והפעילות סביבה הטביעו חותם על רבים מיהודי רוסיה, ובייחוד על הצעירים שבהם, וביניהם שמי; עבורו היה האירוע גורם מדרבן לעלייה.

נראה שהמשפחה תמכה בשני הנערים, והם לא הוכרחו לעבוד לפרנסתם במלאכות שונות. לאחר מות אמם עזבו שני האחים את מולדתם. האח הגיע לפריס ועסק בכתיבה ובנגינה על כינור, ואילו שמי עלה לארץ ישראל.

ב- 1913, בטרם מלאו לו 16 שנים, לאחר מות אימו, הגיע שמי לארץ ישראל והצטרף לפנימייה וללימודים ב"בית הספר לאמנות למלאכות האמנות בצלאל". שמי נשלח לירושלים בעידודו ובחסותו של סבו ממינסק, שאליו הופנו אחר כך מכתבי התלונות מבית הספר. בצלאל היה שם דבר בקרב יהודי רוסיה, והמחשבה על אווירת המזרח, האחווה והרעות שהיו כרוכים בעלייה לארץ ישראל ובלימודים בבית הספר משכה את לב הצעירים, רוב התלמידים באו מחוץ לארץ, ונחום גוטמן הארצישראלי העיד שהיה כמעט היחיד שדיבר עברית. אך היתה בקרב התלמידים רוח של חברותא, של ציונות אמיתית.

המגמה השלטת והבלתי ניתנת לערעור בבצלאל היתה זו שהנהיג בוריס שץ, מייסד בית הספר: המזרח היה רפרטואר של מוטיבים ונושאים לאומיים, ואילו הטכניקה היתה מערבית אקדמית. שץ, הביע את סלידתו מן התנועות המודרניות ככלל. הוא בז לאימפרסיוניסטים וכינה את ציורם ה"מטושטש" בשם "עורמה".

על רקע נוקשותו הבלתי מתפשרת של שץ, ומנגד רצונם של אחדים מהתלמידים להתמסר לאמנות משוחררת ו"מודרנית", פרץ "מרד" של תלמידים ובראשם שמי ויוסף לוין, שנהגו להיעדר משיעורים שבהם לא מצאו עניין. שמי אף חירף את מוריו בפני כל התלמידים והורחק מבית הספר עם עוד שני תלמידים נוספים, שביקשו ללמוד אמנות "טהורה" בלבד. לאחר מכן בכל זאת הוחזר הנער למוסד, כנראה בשל היותו בודד וחסר בית ובעל כישרון.

לא ידוע אם לאחר הסכסוך חזר שמי לבצלאל ללימודים או כדי לשמש כטבח, ממילא היה המצב כל כך גרוע בבצלאל ב- 1915, שהתלמידים נשלחו לעבוד לכלכלתם.

רבים מהם הלכו למושבות לעבוד בחקלאות, וביניהם שמי וגוטמן, חיים נבון, אורי צבעוני ושולמית הלפרין. שמי הגיע לרחובות, וב- 1916 הכיר שם את אשתו לעתיד, רבקה זבין (1983-1895), ילידת חרסון, אוקראינה, שמשפחתה עלתה לארץ-ישראל ב-1906 והתיישבה ברחובות (אביה, תלמיד חכם, היה אופה ובעל מסעדה לחלוצים במושבה).

בהמשך השנה שכנעו אותו חבריו לחזור ללימודים בירושלים, אך שם נתפס על ידי הצבא הטורקי וגויס לשרת בו. בהתערבותו של שץ, שדאג לו למרות הכל, נשאר לשרת בירושלים ראשית כסתת אבן ואחר כך כעוזר למהנדס בעבודות שיפוץ במגרש הרוסים. בחודש השמיני לשירותו הצבאי לקה בדיזנטריה קשה והוברח על ידי רבקה מבית החולים כשהוא מחופש לאישה. בסיכומו של דבר, שמי כמעט לא למד בבצלאל.

באפריל 1917 נישאו מנחם שמי ורבקה בבית הוריה ברחובות. מפחד הטורקים (בהיותו עריק) ובעקבות הגירוש שגזרו הטורקים בימי המלחמה, הם עברו למסחה, וחזרו לרחובות משנשלם הכיבוש הבריטי. באותם ימים התפעם שמי, כצעירים רבים, מנאומיו של ז'בוטינסקי, עזב את משפחתו שהתרחבה בינתיים עם הולדת הבת נעמי, והתנדב לשרת ב"גדודים העבריים". אלא שבחלקם של המגויסים לא נפל "לחולל היסטוריה", וזמנם עבר בשעמום ובחוסר מעש. ב"גדודים" פגש שמי בחבריו ללימודים בבצלאל ואמנים נוספים שהגיעו מחוץ לארץ, ובהם אברהם מלינקוב ואריה לובין, שהגיעו מארצות הברית.

לאחר שחרורו מ"הגדודים העבריים" ועם פיזורם ב-1920, חזר לרחובות ובאוקטובר אותה שנה עברה המשפחה לטבריה, שם הועסק שמי בחצי משרה בהוראת ציור לתלמידי בית ספר יסודי. לאחר שנתיים עברה המשפחה לחיפה. שמי קיבל משרה חלקית בהוראת ציור, ורבקה לימדה תפירה ומלאכת יד. שני בנים נולדו לזוג בחיפה- זאב, נהרג בתאונת דרכים בהיותו בן 40, והבן אהרון שכונה ג'ימי, נפל בקרב במלחמת השחרור, והוא בן 22.

בחופשת הפסח של אביב 1922 שהו רבקה ונעמי אצל סבא וסבתא זאווין ברחובות, ושמי הצטרף אליהן, כפי הנראה, לאחר מכן. שמי אהב מאוד את הורי אשתו. שמי, העלם הבודד, מצא בבית זה פינה חמה כבר בימי המשבר בבצלאל, בעת שירד לעבוד במושבות. הוא חזר ותיאר בחום את "ימי רחובות", ובייחוד את אבי משפחת זאווין. במכתב ששיגר לאשתו מאיטליה ב- 1945, בדרכו חזרה מביקור חטוף אצל אחיו בפריז, כתב: "אכן אישיות טהורה (הכוונה לאחיו). הוא מזכיר לי בהופעתו את אביך: איזה טוהר לב מיוחד במינו".

ב- 1928 זכה שמי בתחרות על עיצוב תפאורה ותלבושות להצגה בתיאטרון "הבימה", לפרנסתו צייר קריקטורות לשני עיתונים בחיפה. ב- 1935 פרסם שמי מאמר "על אמנות הציור בארץ" והתנתק מעיסוקו האינטנסיבי בעיצוב תפאורות לתיאטרון ומנסיעות תכופות לתל-אביב. בשנתיים הבאות, הוא הקדיש את זמנו לציור בעכו.

ב- 1937 ערך את ביקורו השני בפריז (הראשון היה ב- 1928) והציג בה תערוכת יחיד (גלריה בילייה), ובה ציורים מתקופת עכו (נופים ודיוקנאות) ושתי תמונות שצייר בפריז. הוא זכה לביקורות חיוביות, ונפגש עם חשובי אמני אסכולת פריז: שאגאל, סוטין, קרמן, קיקואין, מאנה-כץ, דוברינסקי, אברדם ואחרים. לאחר שנה פרסם את מאמרו "על אמנות הציור הצרפתית בזמננו: לתערוכה בפטי-פאלה, פריז".

ב- 1942 התגייס לצבא הבריטי לאחר אימונים בקהיר נשלח לאל-שאט ליד סואץ, ועסק בעבודות שיפור פני המחנה. התמסר לציור בזמנו החופשי. פלוגתו הועברה לאיטליה וב- 1945 ערך תערוכה במועדון החיילים, ברומא. מאוחר יותר ביצע רישומים רבים בעת שביקר בוונציה. בסוף 1945 חזר ארצה להוראת הציור בבית הספר. ב- 1947 שכר דירה בצפת וצייר נופים ובתי כנסת עתיקים בעיר.

לאחר שחרור צפת, קיבל שם בית ושיפץ אותו. ב- 1949 תכנן והקים את אנדרטת הזיכרון לחללי חטיבת "הראל" בקריית-ענבים, יד זיכרון לבנו ולחבריו. באותה שנה, נסע עם רבקה ברחבי הארץ ואסף חומר ועדויות לספר שכתב "חברים מספרים על ג'ימי".

ב- 1951 השתתף בביינאלה בוונציה. באותה שנה, זכה בפרס ע"ש דיזנגוף ותמונתו "נוף בצפת" נרכשה על-ידי מוזיאון תל-אביב. באפריל נחנכה האנדרטה בקריית-ענבים. ימים ספורים אחר כך נפל למשכב ונפטר ב-10 ביולי בחיפה. נטמן בבית העלמין בקריית-ענבים בקרבת קבר בנו ובצלה של האנדרטה שהקים. תערוכת היחיד שתוכננה להיפתח במוזיאון תל-אביב במאי הפכה לתערוכת זיכרון (דצמבר 1952 – ינואר 1953).

דליה בלקין, אוצרת, כתבה בהקדמה לספרה "אדם ואמן" אודות אישיותו של מנחם שמי:
"שתי המילים הפשוטות לכאורה "אדם ואמן" שבחרתי כשם לתערוכה, חזרו ונשנו בעקביות בפי אמנים, אנשי עט וחברים של שמי. במאמרו "לדרכו האמנותית של מנחם שמי" שבפתח ספר תמונותיו ואיגרותיו (1958), כותב אויגן קולב: "מעטים הם האמנים שאישיותם ויצירתם זהות זהות הרמונית, ללא שיור, כפי שנתברך בכך מנחם שמי. תוכנה ההומני ומבעה האסתטי של יצירתו מתמזגים כדי שלמות אחת. הוא היה אדם שלם, אמן שלם, איש ארצישראלי שלם". חיים גליקסברג, במאמרו "מנחם שמי, צייר ואדם" מוסיף: "אדם שלבו, עטו ומכחולו שווים. יהודי ישראלי שלם, איש החובה והמצפון, המצטיין בטוהר וניקיון כפיים שבאמנות". כולם כאחד חזרו וציינו את נדיבותו של שמי כלפי זולתו ואת קשיחותו הבלתי מתפשרת כלפי עצמו. "אדם שלם". אמרו, מלא חמלה, סובלנות, טוב לב, מזדהה כיהודי ופועל כישראלי, מעורב בתקומת העם על אדמתו, מקים דור של בנים מסורים למולדתם, האחד נופל בקרב. "אמן שלם", אמרו- איש מחשבה והגות, מתמודד תחילה בעיקשות עם נושאים שבסביבתו הקרובה כדי להבין את העקרונות הרחבים, מנסה ומועד, קם וממשיך עד שידו מהלכת על הבד כרוקמת חלום של שלמות הצורה והצבע...."

"מעל הכל מרחפת דמותה של רבקה שמי, שהיתה השראה לאמן, אשת סודו והמבקרת האישית שלו. באישיותה האמיצה שרדה תלאות אינספור, שאר רוחה הנחה אותה למסור חלקים מהותיים מעזבון האמן למשכן לאמנות, עין חרוד, ולמוזיאון חיפה לאמנות, וכך השתמרו התמונות לטובת הציבור. ספר זה מהווה מחווה לפועלה הברוך."

בשנת 1972 הוציא השירות הבולאי סדרה ראשונה בת חמשה בולים המוקדשת לאמנות ישראלית. בסדרה נכללה תמונתו של מנחם שמי, אביב בצפת וכן מיצירות בוריס שץ; אבל פן; יעקב שטיינהרט ואהרן כהנא.

ניתוח יצירותיו של מנחם שמי ע"י דליה בלקין - כאן

מקורות:
1. ספרה המקיף ומחקרה המעמיק של דליה בלקין מנחם שמי אדם ואמן. הוצאה לאור עמותת מנחם שמי, 2009.

2. אתר באינטרנט - עמותת שמי מנחם, בניהולה של האוצרת דליה בלקין.

חקר וכתב - צבי תדמור