משפחת זבין (זאווין, זווין)
חיים יצחק בן זאב, נולד בתרי"ד (1854) בעיר חרסון, שברוסיה. בשנת תרל"ו (1876) נשא לאישה את שרה גיטל בת אהרון, ילידת תרי"ח (1858) מסלוצק ליד מינסק. חיים היה מורה ומנהל בית ספר תלמוד תורה בסלוצק, ושרה אשתו עקרת בית.
מייד לאחר הפרעות ביהודי רוסיה, החליט חיים כי הוא רוצה לתת לבנותיו חינוך יהודי בארץ ישראל, ובשנת תרס"ז (1906) עלתה המשפחה ארצה עם 4 בנותיה: מרים, חנה, רבקה ולאה.
ההסתגלות היתה קשה. חיים אף פעם לא עבד בעבודה פיזית וכסף רב לא הביא עמו. לפרנסתו, מוכרח היה לעסוק בכל מיני מקצועות כדי לקיים משפחה בת 6 הנפשות. המשפחה יצאה מרוסיה בחיפזון, ולא הספיקה למכור את רכושה. חיים מסר את ענייני מכירת הרכוש לידיד משפחה, עורך דין במקצועו, שהתכוון בעצמו לבוא ארצה. סוכם עם עורך הדין כי בבואו ארצה יביא למשפחה את כספם. עורך הדין מכר את כל הרכוש ואת הכסף לקח איתו, אולם במקום לבוא ארצה נסע עם כל משפחתו לאמריקה, עם כספי משפחת זבין.
המשפחה חיה ביפו. עם הכסף המועט שהיה בידו קנה חיים ציוד, ולמד כיצד להכין בירה וקוואס (משקה רוסי). את המשקאות שהכין הוביל ללקוחותיו בעגלת יד. אשתו שרה עזרה לו ועודדה אותו להסתגל לעבודתו החדשה והקשה. חיים שאף לגור ביישוב כפרי, וכעבור כמה חדשים עברה המשפחה לגור במושבה נס ציונה. חיים קנה חמור קטן, קשר על גבו שני ארגזים והחל למכור תפוחי זהב.
אחרי מספר חודשים עברה המשפחה למושבה רחובות. ברחובות פתחה המשפחה בית אוכל (מסעדה) לפועלים בצריף ביתה. בני הזוג למדו לבשל והגישו ארוחותיהם לפועלים, בני העלייה השנייה. הפועלים השתכרו בקושי למחייתם, ושילמו עבור ארוחותיהם בהקפה. באותם ימים, ימי העלייה השנייה, פקדו את צריפם רבים, שלימים נהיו ממנהיגיו של היישוב; דוד בן גוריון, א"ד גורדון, ברל כצנלסון, המשורר דוד שמעוני ואחרים.
בנות המשפחה הבוגרות; מרים וחנה, עבדו בשדה, והצעירות יותר; רבקה ולאה למדו בבית הספר. בחופשת הפסח ובחופשת הקיץ הלכו לעבוד אצל האיכרים, בקילוף שקדים או בהשחלת טבק. בדרך זו, קיימו את עצמם.
משפחת זבין קיימה אורח חיים דתי ואדוק וככזה לא נהגה לחוג את חגיגת בת המצווה לבנות המשפחה. רבקה מספרת בזיכרונותיה כי חגגה את חגיגת בת המצווה בביתה- בארוחה טובה ובקישוט הבית בפרחים.
בסיום בית ספר עממי נסעה רבקה להמשיך את לימודיה בירושלים. והיא נערה בת שלוש עשרה וחצי בלבד.
רבקה שמי,סיפרה לנכדתה כי אחרי שפרצה מלחמת העולם הראשונה - "הייתי צריכה לחזור מירושלים לרחובות בלי שסיימתי את לימודי. זו היתה תקופה קשה ולא ניתן היה לעזור לי כלכלית כדי להמשיך בלימודיי. בשנת 1915, מלבד המלחמה, פקדה את הארץ מכת ארבה. הארבה כרסם וחיסל כל חלקה טובה. המלחמה בארבה היתה באמצעים פרימיטיביים. כל תלמידי בתי הספר; עממיים, תיכוניים וסמינריוניים כולל תלמידי בצלאל באו לעזור לישובים שהתקיימו מחקלאות; פרדסים, כרמים וגינות ירק, וגם למושבה רחובות הגיעו. מנחם סבא שלך, היה אחד מתלמידי בצלאל אשר בא לעזר לנו ברחובות. וכך הכרתי אותו. ביחד נלחמנו בארבה.
באותה תקופה של רעב גדול, היו העולים החדשים מתימן ממלאים פחים שלמים של ארבה, מטגנים אותם, ואוכלים אותם לאחר שהורידו את הכנפיים והרגלים של הארבה. הם סיפרו על טעמם הערב לחיך.
המצב בבית הספר בצלאל, היה קשה כי לא היו להם הכנסות. בית הספר התקיים אז על כסף ששלחו ההורים מרוסיה ומארצות אחרות, כדי שהבנים יוכלו להתקיים וללמוד אמנות. בזמן המלחמה אי אפשר היה לשלוח כסף וגם לא אוכל ומצבו של מנהל בית הספר, פרופסור שץ, היה בכי רע. הוא המליץ לתלמידיו להתגייס לצבא הטורקי. וכך אחרי שנה, סבא מנחם, ועוד עשרות תלמידי בצלאל התגייסו לצבא הטורקי, ועברו טירונות כמו אנשי צבא.
בשנת 1916, ברח מנחם מהצבא אחרי אירוע קשה שעבר עליו. וכך סיפר לי; בשעת בוקר, בחדר בו שהו בבסיס הטירונים, נפתחה לפתע הדלת, נכנס הקצין הממונה על ההדרכה. כולם קפצו והצדיעו לו ומנחם שכב והיה שקוע בקריאה ולא הספיק לקפוץ ולהצדיע. הקצין בעט בו ברגל ואמר לו "אתה אירופאי שכמותך (מסקובי) ורוסי שכמותך לא נאה לך לקום לפני, לפני הקצין שלך, הלו הקצין שלך זה כמו האבא שלך" מנחם היה בערך בן 18. הקצין שפט אותו והענישו בעשר (פליקות) מכות חזקות במקל, בכפות רגליו. אחרי שקיבל את המכות הרגיש את עצמו לא רק מוכה, אלא עם עלבון גדול שלא היה יכול להתגבר עליו. לכן, לאחר שסיים את הטירונות, החליט לברוח מהצבא.
כיוון שהיה בודד, לא היה לו אף ידיד או קרוב בארץ, ואני, מוסיפה ומספרת רבקה "הייתי החברה היחידה שלו". ביקש מנחם את עזרתי באמצעות אחד מחבריו. חברו סיפר לי על מצבו ורצונו לברוח מירושלים. כך- "באחד הימים כאשר שלחו מרחובות תפוזים ועוד סחורות לירושלים, החלטתי על נסיעתי לירושלים, ביחד עם חברתי. עם בוקר, ישבנו על עגלה רתומה לסוסים, אז עוד לא היו אוטומובילים, ובאותו הלילה בשתיים אחרי חצות, הגענו למעונו של מנחם. הלבשנו אותו בשמלה ארוכה שהשגנו, וכך, מחופש לאישה חזר איתנו לרחובות. היה לנו מזל. החיילים הטורקים שהסתובבו אז בדרכים לא עצרו את עגלתנו, והגענו בשלום לרחובות.
מנחם גר בביתה של חברתי, באחד החדרים בו אכסנו שקדים לפני מכירתם, כי הורי האדוקים אסרו עליו להתגורר בביתנו. גם אסור היה לו להראות ברחוב. כעריק מהצבא, פחד מאוד פן יתפסוהו. אני וחברתי, ואחיותיי הבוגרות היינו מביאות למנחם אוכל ומבלות אתו כמה שעות בכל יום להקל עליו על בדידותו".
בשנת 1917 התחתנתי עם סבא מנחם, והוא עבר לגור בביתנו. המצב היה אז קשה מאוד. הרעב היה גדול ורבים חלו ונפטרו, בעיקר מטיפוס המעיים, טיפוס הבהרות ומחולירה. באותן שנים ערכו חיילים טורקים חיפושי פתע בבתים כדי למצוא עריקים מהצבא. יום אחד הזהירו אותנו כי חיילים טורקים עומדים לערוך חיפוש במושבה. היינו צריכים למצוא איזו תחבולה להסתיר את סבא מנחם. סיפרו לנו כי החיילים מפחדים ממחלות מדבקות. לכן, באותו יום כשהגיעו החיילים למושבה, החלטנו להשכיב את סבא מנחם מתחת למזרון המיטה, על הברזלים של המיטה, עם הפנים כלפי מטה. נתנו לו ספר לקריאה, את מופאסאן. מעליו שמנו מזרון, סדין וכריות. שכבתי על המיטה ועל ידי העמידו שולחן קטן, קערה עם מים קרים כקרח עם מדחום. אחותי לבשה סינור קטן ועשתה עצמה כאחות. כשבאו החיילים לערוך חיפוש בחדרנו, עוד בהיותם על מדרגות הכניסה, פתחה אחותי את הדלת והזמינה אותם להיכנס פנימה. היא לא שכחה להזהיר אותם להתרחק מהמיטה וציינה כי האישה שבמיטה חולה מסוכנת, בטיפוס הבהרות.
כנראה שנראיתי חולה. על ראשי היתה מטפחת עם מים קרים. מתחתי למטה, שכב סבא מנחם וכנראה קרא קטע מצחיק ממופאסאן, גופו זז וכך הקפיץ את המיטה. החיילים חשבו שאני רועדת מחום גבוה ופחדו להיכנס. כך קרה נס וסבא מנחם ניצל".
מיהו סבא מנחם ? "סבא מנחם" הוא מנחם שמי, אמן שיצירותיו ואישיותו תפסו מקום חשוב בתולדות האמנות הישראלית. מקצת יצירותיו של האמן הנוגעות לרחובות מובאת באתר. כשצייר את אשתו רבקה זבין, אחיותיה, הוריה והצריף בו היה המטבח וה"מסעדה". ניתוחן של יצירות אלה בידי האוצרת, דליה בלקין, מובא כאן.
על ניהול המטבח והאירוח ב"מסעדה"של בני הזוג זבין, בימי העלייה השנייה ובימי מלחמת העולם הראשונה, כתבו צבי סוחולובסקי, איש העלייה השנייה, הגיע לרחובות ב- 1906, והאמן- הסופר נחום גוטמן שעבד ברחובות מספר חודשים, בימי מלחמת העולם הראשונה.
צבי סוחובולסקי:"והנה המטבח של משפחת זבין, זו המשפחה שעלתה אז לארץ עם ארבע בנות, הפועלות והחלוצות הראשונות ברחובות. שאחזו במעדר ממש ועבדו כל העבודות הקשות יחד עם הפועלים, הלא הן מניה- מרים, ז'ניה- אמפל, רבקה- שמידט, אשת הצייר הידוע שמי, ולאה קוזמינסקי מהמתיישבים הראשונים, היא ובעלה, בבאר טוביה לאחר מלחמת העולם הראשונה. חמימות ומסירות שררו במטבח זה. הזקנים שהיו צמודים זה לזו כמו זוג יונים נאהבים, יחד עם הבנות טרחו ועמלו לאפות לחם ולהגיש ארוחות טעימות לפועלים. המאכלים לא היו סטנדרטים. השתדלו להכין אוכל לכל אחד לפי טעמו. כמה שמחו הזווינים אם האוכל היה ערב לחיכו של הפועל וכמה הצטערו , אם חלילה הקדיחו את תבשילם. גם גלידה התקינו לפועלים ולתושבים וכל ערב בשעת אכילת הגלידה, היתה הסככה המיוחדת למקום משתה שעשועים. אוכלי הגלידה, "השתכרו" ממנה ויצאו בריקודים ובמחולות אדירים, שנמשכו עד שעה מאוחרת. הזקנים ישבו מן הצד, מנמנמים מרוב עייפות ועל פניהם מתפשט חיוך מתוק ונעים".
גם מסיבה זו נגמרה בריקודים רוננים, כשהקהל "מרקד" במקומו באין אפשרות לזוז ולנוע. רק אחר כך, עם עלות התימנים לרחובות, הובן לנו סוד הריקוד במקום אחד מבלי לפסוע פסיעות יתרות. ראינו את התימניות הצנועות כשהן מרקדות בחתונות לקול הלמות התוף המיוחד שלהן. הן אינן משות ממקומן, ובכל זאת חווית הריקוד היא גדולה".
נחום גוטמן בספרו "החופש הגדול או תעלומת הארגזים" כתב על ישיבתו עם השומרים בחדר האוכל של משפחת זבין וגם צייר אותו; "המסובים היו רכונים אל צלחותיהם, זה שואב מרק בכף שבידו, וזה נועץ מזלגו בנתחי הסלט שבצלחת, משמאל לכל אחד היה רבע ככר לחם, הם היו צובטים ממנו ואוכלים. כשראו אותנו, שאנו שלשה, הרימו בזהירות את צלחות המרק, קרבו מושביהם זה לזה ופינו לנו מקום כדי שנוכל שלשתינו לשבת יחד.
- חנה- אמר שמשי לבתה של בעלת הבית, שנגשה לפנות כלים מן השולחן- את רואה שניים אלה? גימנזיסטים הם, תתני להם אוכל כל פעם שיבואו הנה. רשמי אותם על הדף שלי בפנקס. עוד מעט, כשיתחילו לעבוד- נאכל כולנו על חשבונם.
המסובים הצטופפו על ספסליהם ופינו גם לנו מקום ליד השולחן. - מי הם המסובים?- שאלתי בלחש את שמשי. - זה השחרחר- ענה לי- בעל השפם הקטן- הוא , נו, נחש- יגאל! כן, אותו יגאל שהפיל חתיתו על כל שודדי עבר הירדן. - את יגאל המפורסם- עניתי לו- כבר ראיתי פעם...".
- הם כבר היו ישנים- אמר אחד מהם. המסובים הצטחקו, ושמשי הורה לנו באצבע על הקן שבנתה לה צפור בפינה של אחת מקורות התקרה. רק גבעול קש אחד תלוי גילה את מקומו- כאותו בדל חוט המגלה את מקומו של הכפתור שהיה לשעבר בבגד. כמה טוב להימצא במקום זה, אמרתי בלבי כשאני חש שבע בבטני שהתמלאה".
רבקה גובר, בספרה "מורשה להנחיל" כתבה אודות בני הזוג זבין אותם הכירה, לאחר עלייתה ארצה עם בעלה מרדכי, בשנת 1925, בהצטרפם לקבוצת "חבורת דרום", ברחובות :
הבית, שנבנה בחצר, היה נועד מתחילתו להשכרה ושימש לזקנים מקור פרנסה. הם עצמם המשיכו להתגורר כיובל שנים באותה הבקתה, אשר חפרו באדמה במו ידיהם בשנים הראשונות של המושבה רחובות. למעלה מן האדמה נראו רק החלונות הקטנים של הביקתה, שהיו במפלס אחד עם פני הקרקע, והגג. לבקתה היו יורדים במדרגות. את המים הדרושים להם היו הזקנים מביאים מן הברז שבחצר. את הדלי היו סוחבים בשניים (הזקן סבל משבר). אף תפוחי האדמה הספורים למרק היו מקלפים בשניים. כי לזקנה רעדו הידיים. הזקן בקושי סחב את רגליו יום יום לבית הכנסת והזקנה ציפתה לו ליד השער לארוחת הצהריים. מן הזוג האידילי הזה נדף ריח של "היו היה".
את הדירה בת שני חדרים בחצרו של זווין שכר מרדכי בשותפות עם עוד זוג צעיר, הורים לילדה כבת שלוש. לכל אחת משתי המשפחות היה חדר אחד בלבד (לנו היה חדר מעבר). המטבח והמרפסת הקטנה היו משותפים לשתי המשפחות". הוסיפה וכתבה רבקה גובר כי קטיה צירקין, השותפה שלה לדירה עלתה מרוסיה, ושתיהן דיברו ביניהן רוסית. בתה הקטנה, חיותה, היתה ממתיקה את חייה. קטיה היתה אישה טובת לב וותרנית מאין כמוה. ידה תמיד מושטת לעזרה. פשוט התאהבה בה.
"מתחילה הבהילה אותי הגברת זווין" סיפרה רבקה גובר "זקנה קטנת קומה ומצומקת, חובשת פאה נכרית. היא העירה לי אגב אורחא, בעברה לידי בחצר, כי אינה רוצה לשמוע בשבתות את הרעש של הפרימוס ממטבחנו.
מתחילת הרבולוציה ב- 1917 ועד ליציאתנו מרוסיה ב- 1925 לא חדלנו משמוע תעמולה ארסית, קולנית ובלתי פוסקת בגנותה של הדת. הסיסמאות; "הדת היא אופיום לעם!". "שחרור מן העבדות לאלוהים!" , "לא נסבול יותר עריצותם של אנשי הדת!" זעו אלינו מכל הקירות ומכל עמודי הפרסומת. יש לשער, שהדבר נקלט גם אצלי באיזה שהוא מקום באופן בלתי מודע. השתדלתי לעקוף את הזקנה זווין, כשהיתה נפגשת לי בדרך.אך כעבור זמן מה הפתיעה אותנו הזקנה: היא דפקה על הדלת, נכנסה והתיישבה, מבלי להיות מוזמנת, היא אמרה ביידיש:
- יש לי טבע שכזה, שלעולם איני מקנאה בשום דבר, אבל בידידות אני מקנאה!... כשאני רואה, כמה יפה מסתדרות ביניהן שתי שכנותי הצעירות, יש לי רצון להצטרף אליכן...
והיא נעשתה לי ולקטיה- הידידה השלישית. היתה נכנסת אלינו מדי פעם, מתיישבת ומספרת סיפורים ארוכים, שלא היו דומים כלל לסיפוריה של גברת ה' אשר נתאלמנה בצעירותה ותמיד נאבקה לבדה על קיום ועל חינוך ילדיה. הדבר הקשיח את לבה של האלמנה. היא היתה עסוקה, בעיקר בענייני הווי ולשונה החדה לא חסה על איש. הגברת זווין היתה מדברת תמיד בנימה חולמנית על מה שעבר:
- היתה לנו מאפיה בעיר חרסון, היינו אופים לחם. ברור, כי עבדנו עם יהודים בלבד. כי הלחם הוא מאכל כשר. לי לא נתן בעלי לעזור לו במאפיה; הייתי אצלו "ביוקר, לא בזול".... קטיה ואני היינו מקשיבות לה ונהנות.
כעבור למעלה מעשרים שנים, כשנתיים אחרי מלחמת השחרור, נכנסתי למשרד הביטחון בקריה בתל אביב ופגשתי באשה בלתי מוכרת לי, אשר הסתכלה בי בתשומת לב מיוחדת. רציתי להיזכר, היכן ראיתיה? היא נגשה אלי, חיבקה אותי ואמרה:
- האינך זוכרת את בית זווין, שבו התגוררתם ברחובות בשנים הראשונות לעלייתכם ארצה?... הרי אני בתם רבקה אשתו של מנחם שמי.
ודאי שזכרתיה היטב, אותה, את בעלה הצייר ואת שני ילדיהם הקטנים, ילד וילדה. מה שלום הילדים?- הבן נפל, הנה הספר שיצא לזכרו; "חברים מספרים על ג'ימי".
קיבלתי הלם; שמו של ג'ימי כבר הפך לאגדה עוד לפני צאתו של הספר, אך לא ידעתי מניין צמח הנער. חשבתי בלבי, שכל בעל נפש היה מוכרח לחוש באור הגנוז, הקורן מן הבקתה העלובה של הזקנים זווין. לא ייתכן היה, שלא יתגלה בה אוצר בלום..."
שרה זבין נפטרה ונקברה ברחובות, בתמוז תרצ"ג 1933 וחיים זבין בעלה נפטר באב תרצ"ו 1936 ונקבר לידה.