חסר רכיב

הלבוש בתחילת ימיה של המושבה

קשה היתה עבודתן של הנשים במושבה שטרחו בעבודות הבית- אפיית לחם, בישול, כביסה, גיהוץ, סריגה, גידול הילדים,טיפול בפרות/עזים/תרנגולות ובעבודות בגן הירק. ובין כל העבודות הן גם תפרו את בגדיהן ובגדי בני משפחתן בעצמן.

מי שלא ידעה לתפור או רצתה בגד התפור כהלכה פנתה לתופרות רחל דורפמן ולאחותה מלכה. אמהות שלא ידעו לתפור מכנסיים לבנם היו גוזרות חצאית, תופרות ומחברות באמצע, משאירות מקום כניסה לרגליים. מספר ישבעם גלזר: "הייתה לנו שכנה, אישה קטנטונת, בריסקין שמה, שהייתה גוזרת. אחותי רחל, שהיה לה כישרון לתפירת שמלות לבובות למדה מהגב' בריסקין לתפור שמלות לבנות ומכנסיים לנערים. פעם העזה גם לגזור וגם לתפור לי זוג מכנסיים. לקחה את מידת המותניים והאורך עד הברכיים, אך היות והישבן הוא חצי עיגול ואחרי כביסה הבד מתכווץ ואחרי שנה צריך להוריש את המכנסיים לבא בתור, לכן צריך להגדיל. מדדתי את המכנסיים ונעשה לי חושך בעיניים, הן אפשר להכניס במכנסיים, חוץ מהישבן שלי עוד שלושה ישבנים. צעקתי צעקה גדולה: לא רוצה. היו וויכוחים, צעקות ומכות. ניגש אבא לראות מה המהומה. הפטיר כך: "פרא אודם" (פרא אדם) וחזר לעיתונים שלו. אחרי שראיתי שלא תועיל התנגדותי, אמרתי- טוב מחר אלך יחד עם כל הילדים לבית הכנסת לכבוד שבת, אך אלך בלי מכנסיים, שכולם יראו מה יש לי. ואז, נוכחו שרחל קצת הגזימה. קצצו במכנסיים, ונדמה לי שמסרח העודף אפשר היה לתפור שמלה לאחת הבנות".

המכנסיים שלבשו אז הילדים הגיעו עד הברכיים. בגן לבשו הבנים והבנות מעל הבגדים סינור ללא שרוולים. הבגדים עברו ב"ירושה" מילד לילד. יש ופרמו בגד שלא היה למי "להורישו" כבסו את הבד גיהצו ותפרו בגד חדש.

היכן השיגו בדים לתפירה ?
היו שנסעו בדיליז'נס ליפו ושם קנו צורכיהם ,אך לרוב הובאו הבדים ע"י סוחרים-רוכלים שעברו מבית לבית והציעו מרכולתם. הראשונים שבחנויותיהם אפשר היה למצוא אריגים וצורכי הלבשה היו אהרונוביץ' ומינקוב (חנותו של מינקוב הייתה בקירבת פעמון המושבה). בימי מלחמת העולם הראשונה הפך המבנה לבית השומרים, ובזמן המאורעות (1929, 1939-36) שכן בו מטה ארגון "ההגנה".

המפורסמים בין הרוכלים שהרבו לבקר במושבה, לנו בבתי המתיישבים והיו חלק בלתי נפרד מהווי החיים במושבה. ביניהם אנו מוצאים את: פעטער יענקיל (הדוד יעקוב), דער צפת'ר-הצפתי (שקיבל במהלך הזמן ארבעה שמות: דער צפתר, ר' כושיאל, ר' יקותיאל, והער-ברזל-אדון ברזל, ראשי תיבות של בן רב זלמן ליב) ואהרון בק.

דער צפת'ר – גר עשרה מחודשי השנה ברחובות, בתשרי ובניסן (לחגים ולחג הפסח) עלה לצפת. אחר החגים שב לרחובות רכוב על חמורו. עברית דיבר בהגייה ספרדית ובנעימה ערבית. לבושו היה כלבוש יהודי הערים הקדושות- פעם חבש מעין מגבעת רבנית ולעתים חבש "שטריימל", בגדו העליון היה מבד לבן ודק, עליו פסים מוזהבים לאורכו. הוא חגר אבנט בד רחב על מותניו. זה היה לבושו גם בקיץ וגם בחורף. בעירו צפת התגאה - "כל צפתי וצפתי הוא נכד, נין, או צאצא לגדול בישראל! צפת במרומי הרים, אוויר נצחים. אוי אוי אמחייה". בזמן שמכר את סחורתו היה תקיף ועמד על המקח, והנשים בקושי הצליחו להוריד פרוטות אחדות. כל שבועיים היה עוזב את המושבה ליום או יומיים ורוכב על חמורו הקטן לנס-ציונה או לראשון לציון ואולי גם ליפו על מנת לקנות סחורה. בשונה מדרכם של הבריות היוצאים את המושבה עם בוקר, הוא דווקא היה יוצא עם שקיעת החמה, לעת דמדומים. "כלום אינך ירא מפני שודדים המשוטטים בדרכים"? והוא ענה:"יראו ויפחדו הם ולא כושיאל! צפתי אנוכי!" והיה מורה באצבעו על חזהו בגאווה (עפ"י עמיהוד נחמני).

"ר' אהרון בק היה בא לביתנו", מספר עמיהוד נחמני, "מעקרון שם גר בבית בתו. ביתנו היה אז הבית הראשון ברחוב עזרא. עמוס היה ר' אהרון שכבות בדים בצבעים שונים מרהיבי עיין. בבואו אלינו הסיר את הבדים מעל שכמו, נח מעט ושתה כוס תה. עייף היה מהליכתו בדרך החולית מעקרון לרחובות, דרך שערכה לפחות שעה. אחרי שיחה קצרה עם אמי העמיס על שכמו מחצית מכמות הבדים ויצא לחזר על הבתים על מנת למכור סחורתו. אחר הצהרים שב. אם הגיע בשעת צהרים נטל ידיו והשתתף בארוחה. אחר הארוחה ברך בקול יחד עם הורי. נימת קולו, בדיבור ובתפילה שונה הייתה משל הורי. אחרי ברכת המזון מיהר אבי אל הכרמים ואילו ר' אהרון הסיר את בגדו הארוך ושכב לישון את שנת הצהרים. כשהתעורר אחרי שעתיים שתה כוס תה, שוחח עם אמא על פרנסתו ובתו (אמא רק לעתים רחוקות קנתה ממנו אמות בד). העמיס את כל בדיו וחזר ברגל לעקרון.

עברו מספר שנים ור' אהרון החל לבוא אלינו וחמור גדול עמו. הבדים היו עמוסים על החמור והוא הילך מאחוריו. אחרי עוד מספר שנים החליט להשאיר את הבדים אצלנו והחמור היה פנוי לרכיבה הנה ושוב. במשך היום החמור נקשר לעץ התות שהיה בחצרנו. כשגדלתי החל ר' אהרון לספר לי קורותיו. מוכר בדים נודד היה באמריקה, עבר מחווה לחווה. אם הגיע בשבתות או בחגים לקהילות ובהן מנייני יהודים היה מזמין עצמו להיות הש"ץ. קול נאה היה לו, השתוקק להיות חזן. בקהילה קיבלוהו בכבוד. רבו סיפוריו על אמריקה, דמוקרטיה, בחירות, חוות רחוקות, אנדיאנים, כושים והשיא גשר ברוקלין התלוי על חבלים, פתיחת הגשר ברוב עם ופגישה עם נשיא ארה"ב גארפילד. לעת זקנה, כאשר זקנו כבר הלבין המשיך ר' אהרון לרכב על חמורו אך עתה בליווי של ערבי מהכפר עקיר שליווהו עד ביתנו ובערב החזירו לעקרון".

איך התלבשו ?
החייט הראשון במושבה היה שלום שוסיוב, נמוך קומה ורחב גרם. הוא היה חייט של "בין השמשות" - וזאת על שום מה? על כי תפר בשעות הערב, לאחר העבודה. הוא עבד כשכיר בחברת "מנוחה ונחלה" כמומחה לזמירת כרמים והרכבות. שכרו לא הספיק לצורכי הבית, והוא לימד עצמו את מלאכת החייטות, והתמחה בעיקר בתפירת מכנסיים. למכנסיים שתפר היה סימן היכר מובהק: התפר היה מלפנים במקום הקמט (קפל הגיהוץ של ימינו). את הבד סיפקו ערביי מגדל. בד כותנה ערבי, גס ומחוספס שצבעו אפרפר בהיר.

הלבוש המקובל על הפועלים היה חולצה כחולה מבד כותנה תוצרת בית החרושת לבדים של "בית ספר למל" בירושלים. האריגים הצטיינו בטיבם וחוזקם. לראשם חבשו הפועלים מגבעת קש רחבת שוליים. לרגליהם נעלו נעליים ערביות שנשמרו במקום העבודה.

יהודית פסטרנק מתארת את לבוש סבתה בתיה מקוב: "לכבוד שבת הייתה סבתא פושטת צורה ולובשת צורה. בימות החול לבשה שמלה פשוטה ועליה סינר בעל כיסים ששימשו להרבה צרכים. לראשה מטפחת ראש. לכבוד שבת חבשה על ראשה צ'יטיקעל (מין מצנפת) עשוייה תחרה וענדה את תכשיטיה. לבית הכנסת הייתה הולכת ולראשה פאה נכרית (פארוק) כולה אומרת מטריאכליות".

נעליים
הילדים נהגו ללכת יחפים מאחרי פסח ועד לראש-השנה. גם הפועלים הרבו ללכת יחפים. נעליים שהיו בנמצא היו גבוהות עם קרסים וכפתורים נרכסים מן הצד. כפתרו אותן עם מכשיר מיוחד.

הסנדלר של המושבה היה ר' יענקיל נוטמן. יענקל שוסטר (סנדלר) כפי שכונה, היה יהודי חביב, משעשע ומתבדח. נעים היה לשבת לידו ולשמוע חוכמותיו. הנעליים שעשה היו לעתים צרות וההליכה בהן הייתה כרוכה בכאבים שנמשכו כמעט כל החורף, ולעתים רחבות, עד שהרגל "שחתה" בהן. הוא היה מריץ את הילדים ב"לך ושוב" פעמים רבות ולשאלתם מתי תהיינה הנעליים מוכנות? ענה תמיד- "נוך שאבעס, נוך שאבעס" (אחרי שבת). כאשר היו הנעלים מוכנות, מספר עמינדב אלטשולר: "היה בא ביום שישי לעת ערב נותן נעל אחת ואומר: הרי לכם נעל אחת את השנייה אשלים, אם ירצה השם, בשבוע הבא, ובטרם ידעו לצחוק או לבכות, היה מוציא את הנעל השנייה, שהחביא תחת כנף בגדיו." הילדים אהבו לראות אותו בעבודתו בבית המלאכה, הם האיצו בו וביקשו שיעשה להם "נעלים חורקות". לסנדלר היה עוזר - פטרו היווני, שהיה משעשע את הילדים במעשה להטוטים: היה מתיז נפט מפיו ומדליקו וכאילו ירק אש ועוד תעלולים ששבו את לב הילדים.

נעל שהוכנה על ידי יענקל שוסטר החזיקה זמן רב, שנים על שנים, אך משך הכנתה אף הוא היה רב, חודשים על חודשים. על כן הוזמנו הנעליים חודשים לפני בוא החג.

כאשר הרגל גדלה והנעל לא התאימה יותר, לא מיהרו להשליך אותה, אלא פנו לסנדלר, שחתך את העור בקצה העליון של הנעל מעל האצבעות.

בשעת צורך בסנדלים פנו לחכם מנשה משעריים.

לבוש יהדות תימן ברחובות
בתימן, היהודים שהיו מוקפים בשכניהם הגויים שמרו בקפדנות על המסורת היהודית. הם הקפידו על לבושם המסורתי שהיה שונה מלבושם של שכניהם, והאמינו שלבוש זה היה הלבוש המקורי אותו לבשו בני-ישראל.

הלבוש התימני כלל בגד דמוי שמלה המכונה ג'מיס. בצדי הבגד היו שני קרעים, זכר לחורבן בית המקדש (ואולי הפתחים היו גם לצרכי נוחות). הג'מיס היה עשוי בד עם פסים בדוגמאות ובצבעים שונים. הבגד של שבת מהודר יותר מהמדאני (שהיה בגד שחור עם פסים לבנים) אותו היו לובשים ביום ששי (עד בין השמשות, ואז החליפו לבגד של שבת). בגד השבת לרוב עשוי מבד משי ותמיד היה בצבע בהיר. לעתים הוסיפו עליו בגד נוסף הפתוח לכל אורכו- הקופתאן.

על הראש חבשו כובע מיוחד הנקרא "זונגבי". הכובע היה עשוי בצבעים שונים. את הכובע הקיפה מטפחת-מאצ'ר בצבע אחיד. גם לתינוקות היה לבוש מיוחד, אחיד לבנים ולבנות, שכלל כיסוי ראש שנסגר מתחת לסנטר.

לבני תימן יש בגד מיוחד לכל אירוע: ליום הכיפורים, לחגים ולשמחות. לבוש חתן-גאלייה, לבוש כלה.

הלבוש התימני כולל תכשיטים ורקמה. את התכשיטים עשו לרוב הגברים בעיקר מכסף טהור, בעבודות יד- פליגרן, ואילו הרקמה נעשתה ע"י נשים.

בת תימן לבשה שמלה בצבע שחור, שכיסתה את כל גופה. יש והבגד היה מעוטר ברקמה יפה ומעודנת האופיינית לאזור בו התגוררה. מתחת לשמלה לבשה מכנסיים שרגליהם אוטרו ברקמה צבעונית. לראשה חבשה כובע הנקרא גרגוש.

תכשיטיה היו עשויים (לרוב) כסף.

מקורות:
לבוש יהודי מסורתי- שגיב מחפוד
חיי היום-יום–ישראלה קומפטון
ארבעה מי יודע- עמיהוד נחמני
אוסף סיפורי זיכרונות שנאספו ע"י ישראלה קומפטון

חקרה וכתבה - לאה מאירי
חסר רכיב