בתים וחצרות

רקע

עם קום המושבה (ב – 1890) שלטו התורכים בארץ, ואלה אסרו על המתיישבים היהודים במושבות החדשות לבנות בתים. כך עלה גם בגורלם של בוני המושבה רחובות. אנשי "מנוחה ונחלה" שקנו את האדמה, השיגו רישיונות לבניית בתים ורפתות, אך מספרם היה מועט. במשך הזמן כאשר הגיעו תושבים נוספים לרחובות ומקום מגורים לא היה, נאלצו לשפץ חלק מהרפתות ושם לגור. היה חשש שוועדת חקירה מטעם הפקידות התורכית תגלה שהרפתות שנבנו ברישיון לצרכי חקלאות הוסבו לבתים. מעמדם המשפטי של בתים אילו היה כאילו לא נבנו. רק השתדלותו ותחבולתו של לוין אפשטיין מול הפקידות לענייני כספים הכשירה אותם כדת וכדין.

מתן רישיון לבנייה היה תלוי ברצונם של המושל ופקידיו, שניצלו את כוחם ומעמדם והיו לוקחים ממבקשי הרישיונות " בקשיש" – סכומי כסף כשוחד מלבד המסים ששולמו לשלטונות. החיילים התורכים (שוטרים רכובים על סוסים) היו באים למושבה, מטרידים את התושבים ומונעים מהם הקמת בתים. בית שנבנה ללא רישיון נהרס, אלא אם הספיקו הבנאים ובנו את הגג. במצב זה לא הייתה רשות להורסו, אלא על פי משפט בלבד.

משה סמילנסקי, בספרו "רחבות – תר"ן-תש"י" מתאר את שותפות הנשים כנגד החיילים התורכים- " אם באים "חיילים" שאכלו כבר את כל ה"בקשישים" ואף על פי כן הם שמים מצור על הבאר, שלא יוכלו לקחת ממנה מים לבניין, או מנסים ברגע האחרון לבנות את הגג, יוצאות הנשים אל המערכה. בימים ההם אין חייל תורכי מעז לגעת באישה. הנשים הרחובותיות היו מנצלות את זכותן ועמדו בין החיילים ושואבי המים, או ביניהם לבין הנגרים הממהרים לסיים את בניין הגג. ואם נמצא חייל חצוף שרצה לפרוץ בין ה"שרשרת" של הנשים, רגמוהו הנשים באבנים. להרים יד על אישה לא העיז אך חייל חצוף". (עמ' 25)

על פי החוק העות'מאני הקרקעות נחלקו לסוגים שונים. ברחובות היו שני סוגים: "מירי" ו"מולק"." מירי"- אדמה הנחשבת לרשות המלכות וקניינה. אם יש לאדם קושן על קרקע כזו, יש לו הרשות לעבדה, למוכרה ולהורישה לבניו אחריו. כל זמן שהאדמה מעובדת אין הממשלה יכולה לקחתה ממנו. אולם בעד זכות הקושן יש לשלם מעשר מיבול השדה. אם לא תעובד האדמה שלוש שנים רצופות והממשלה לא מקבלת מעשר ממנה, חוזרת האדמה להיות רכוש הממשלה התורכית. סוג שני הוא "מולק" – קרקע שהיא קניין פרטי בהחלט. בניינים הנבנו על אדמת "מירי" נחשבו -הם והקרקע עליה נבנו - לקניין פרטי של בעליהם, כלומר אדמת "מירי" שינתה את מעמדה לאדמת "מולק". שינוי זה גרם הפסד מס לממשלה. על כן צריך היה לקבל רישיונות לבניית בתים על אדמת "מירי" מקונסטנטינופול. ולשם כך הייתה באה ועדה, מעריכה כמה מעשר יכלה הממשלה להרוויח מאדמה זו ובהתאם לכך קובעת את המס עבור רישיון בנייה. (לוין אפשטיין, עמ' 57)

מראה כללי של המושבה ובתיה, 1897

רחובות ובתים ראשונים במושבה

הבתים הראשונים במושבה נבנו ברחוב יעקב- ע"ש יעקב ברוידא. הבית הראשון שנבנה היה בית ליב יוספזון (יוסיסוב) (רח' יעקב 20). בבית זה נערכה בי"ט כסלו תרנ"א האסיפה הכללית הראשונה של המושבה. בישיבה זו נבחר הוועד, ועד אשר ערך תקנות לפיהן התנהלו ענייני הפנים והחוץ של המושבה. היה זה הוועד הראשון בישוב העברי המתפתח. שנבחר ע"י אסיפה כללית. הבית השני היה בית ניסן קנטרוביץ. בחצרו היה יקב שבאולמו הציגו בני המושבה הצגות, והוא גם שימש כאולם ספורט. בתים נוספים שנבנו ברחוב - דונדיקוב,רטשקר, קרלינסקי, בתיה מקוב וגורודיסקי.

הרחוב השני – היה בתחילה ללא שם, מאוחר יותר נקרא רחוב בנימין ע"ש בנימין רוטשילד. שם נבנו בתיהם של הרשנזון, רוזנבלום, קנטור ונחומזון. הרחובות היו מכוסים בחול, לא היו כבישים ולא מדרכות. בשנה הראשונה נבנו ארבעה בתים ברחוב, ולאחר מכן חל איסור על המשך הבנייה. שבעה איכרים החלו לבנות ללא רישיונות באישור הוועד, תוך ידיעה שיצטרכו לשלם כסף רב. אולם ה"בקשיש" לא הספיק, והבנייה הופסקה בכוח למשך שנתיים (1893-1894). בעזרת רוטשילד והשפעתו בקושטא הושגו רישיונות הבניה הדרושים. לאות תודה נקרא כאמור הרחוב השני במושבה רחוב בנימין ע"ש הברון בנימין אדמונד רוטשילד.

אחד הבתים הראשנים ברחוב בנימין היה בית יהושוע נחומזון (מס' 35), איש "מנוחה ונחלה". בחזית הבית היה משטח ומימינו קיר בטון. על משטח זה קיבלו צעירי רחובות שיעורי איגרוף מהמשורר אלכסנדר פן. בית מס' 13 היה בית לבקוביץ. האב רפאל הלל לבקוביץ היה מראשוני המושבה, הוא ובניו היו בנאים ואם המשפחה הייתה מיילדת. הבית היה בן שתי קומות. בקומה העליונה התגורר במשך שנים בחודשי הקיץ הרב הראשי ליפו והמושבות- הרב קוק. במרתף הבית התגוררה משפחת גלזר-אליהו היה מהפועלים הראשונים של המושבה, וחיה-ליבה, אם המשפחה ניהלה מטבח פועלים.

הבית הראשון בצדו השמאלי (הדרומי) של הרחוב היה בית אהרונוביץ'. אל הבית הייתה צמודה חנות, החנות הראשונה ברחובות.

בשני הרחובות נטעו עצי תות משני הצדדים, כפי שנקבע ב"ספר הברית" .עבודת הנטיעה וכל הכרוך בה נכללו בהוצאות הכלליות שכל תושב המושבה חייב בהן. הבתים היו קטנים ורובם חד קומתיים, לא תמיד הם נבנו זה ליד זה, וגם זאת כפי שהוחלט ונרשם ב"ספר הברית" (מטעמי שמירה, ביטחון וניקיון). כל מי שהשיג רישיון מיהר לבנות על מגרשו, שהיה לרוב צר וארוך. המבנים הורחקו מחזית הרחוב במרחק של ששה מטרים לפחות (שוב ע"פ "ספר הברית" ) על מנת להשאיר מקום לנטיעת עצי נוי או הכנת גינה עם פרחים. כל בעל-בית נצטווה לשמור על הניקיון. על שניים מחברי הוועד הוטל להשגיח על הניקיון ברחוב. בחלק גדול מהבתים החצר הייתה מוקפת חומה שנבנתה מאבני כורכר (שנחצבו מגבעות המושבה) מלוכדות בדֶבֶש – תערובת של חמרה ותבן או גדר של שיחי אקצייה - שיטת המשוכות.

בתי הראשונים היו דומים באופן הבנייה ובצורה הכללית. הכניסה לבית בדרך כלל הייתה מאחור. קירות הבתים סוידו בצבע לבן, הגגות כוסו רעפים אדומים שהובאו מצרפת ("רעפי מרסיי") מתחת לגגות היו כרכובי עץ מקושטים. התריסים היו עשויים עץ. ברוב הבתים היו מרתף ועליית גג. הרצפות בבתים הראשונים היו עשויות מֶדַה (תערובת טין וחמרה). לעתים תכופות היה צריך לחדש את ציפויין. בבתי האמידים היו הרצפות עשויות עץ. לוחות העץ הובאו מצרפת. הבנאים של המושבה היו לפקוביץ ואפרים חרל"פ ובונה הגגות היה מיכל לוצקי הנגר.

בחצרות היו רפת, אורווה, לול, שובך, מחסן לכלי עבודה, מקלחת וצריף קטנטן של בית שימוש. בכל החצרות היו גינות ירק, עצי פרי, ערוגות פרחים ועצי נוי וצל. מהעצים שנהגו לטעת: עצי שבעת המינים - זית, תמר, רימון, תאנה וגפן. עצי אקליפטוס, קזוארינה, תות, איזדרכת, ברכיכנטון, פלפלון. בחזית הבתים אפשר היה למצוא שני ברושים ומאוחר יותר דקלי וושינגטוניה.

בגינות הנוי לא היה מבחר גדול של צמחים, אך בעלי הגינות השקיעו בטיפוחן. למדו להשריש צמחים, זרעו והנביטו. מודעה מתאריך 17.2.1936 שפורסמה במושבה הודיעה לתושבים שבאפשרותם לקבל שתילי פרחים מהמשתלה, חינם אין כסף. ואלה הפרחים: זניה-צניה, אסטרה, צפורן, לבקוי, קלרקיה-גודטיה. בעיתון "הארץ", ט' כסלו תש' 21.11.1939 פורסם: "אין במושבה חצר, אף הקטנה ביותר שאין בה חלקת ירקות, כל מי שהייתה לו חלקת אדמה פנויה הכשיר אותה לגידול ירקות. בני המושבה שעיקר פרנסתם על החקלאות הנתונה בשפל המדרגה פנו לענף לא לשם רווחים אלא לשם חיסכון". היפה והמטופחת בגינות המושבה בשנים הראשונות הייתה גינתו של אהרון פלורנקו. גדר החצר והשער היו עשויים מקלעת אקצייה. שיפתה בזמן הפריחה והפיצה ריח נעים, וקוציה מנעו מן הילדים להיכנס לחצר ולקחת פירות. מאוחר יותר נבנו בתים מפוארים ברחוב מנוחה ונחלה (והוא אף כונה – "רחוב המיליונרים"), ובהם גינות מרהיבות עין ודפנות קירות השבילים צופו בצדפים.

מודעה שפרסמה המועצה המקומית רחובות לגבי חלוקת שתלי פרחים בחינם (1936)

בשנת 1898 (תרנ"ח ) היו במושבה 56 בתים, ובהם 100 חדרים, 32 מטבחים ליד הבתים, 18 רפתות. באותה שנה קיבלה המושבה רישיונות לבניית 30 בתים נוספים ו-18 אורוות.

והיטיב לתאר את בתי המושבה אברהם מוסל, בספרו - שכיר יום מהולנד בארץ הקודש:

"בתי המושבה אף הם הרנינו את העין. כאן לראשונה נראה הכל אחרת. לאורכן של דרכים רחבות וישרות ניצבים בתים צחים, מסוידים לבן, ומרחק של כבוד מפריד בינהם. אודם הגגות פורח מבעם לצמרות. חיים שוקקים בכל, משא ומתן בין הבריות, הליכות אדם וחברו. אכן מצאנו נווה במדבר.."

מקורות:
זיכרונותי , א.ז. לוין אפשטיין, הוצאת האחים לוין אפשטיין, תרצ"ב עמ' 157
כך זה היה...פרקים בתולדות רחובות ,עיריית רחובות האגף לחינוך
משפחת האדמה, משה סמילנסקי
"ספר הברית" – ארכיון רחובות
רחובות-אתרים ומסלולים - ישראלה קומפטון
רחובות- תר"ן-תש"י' משה סמילנסקי עמ' 41, 25,20, 19

חקרה וכתבה - לאה מאירי