תרומתם של עולי גרמניה לרפואה בארץ ולרחובות

בשנות השלושים של המאה העשרים, הגיעו למושבה רחובות למעלה מ- 25 רופאים יוצאי גרמניה. היתה להם השפעה גדולה ומבורכת על הרמה הגבוהה של שירותי הרפואה ביישוב. הרופאים נתנו לבני המושבה מענה רפואי בתחומי רפואה מגוונים, כגון: כירורגיה, עיניים, אורטופדיה, אף אוזן וגרון, גינקולוגיה ומיילדות, רפואת שיניים, ורוקחות. בהגיעם למושבה ביקשו חלק מהרופאים ליזום הקמתם של בתי חולים פרטיים, במספר מיטות לא גדול. במקרה אחד לא עלה בידי קבוצה של ארבעה רופאים לממש את רצונם ולהקים בית חולים כללי, כי לא נמצא מקור מימון לאחזקה השוטפת שלו, וזו הסיבה שהקמתו של בית חולים פרטי ליולדות לא צלחה, והסתיימה בכישלון.

בצד עיסוקם המקצועי הביאו איתם הרופאים יוצאי גרמניה גם את נכסיהם התרבותיים, והעשירו את עולמם של אנשי המושבה. בין הרופאים שהגיעו בלטו רופאים בעלי חינוך ורקע מוסיקלי, שניגנו בהרכבים שונים ונתנו קונצרטים לבני המושבה. היו בין הרופאים אנשים מוכשרים שמשכו במכחולם וציירו להנאתם ואף כאלה שציוריהם הוצגו בתערוכות. הרופאים ה"ייקים" לא זנחו את השפה הגרמנית והמשיכו להשתמש בה אולי גם בשל קשיי קליטת השפה העברית. מרבית קבוצת רופאים זו נבדלה מאנשי המושבה בסגנון חיי היום יום שלה, ובדרך כלל לא נטמעה בחיי אנשי המושבה האחרים. מאפיינים אלה היו מנת חלקם של מרבית הרופאים יוצאי גרמניה, כפי שיפורטו להלן[1]:

בשנות ה- 30 הגיעה עלייה גדולה מגרמניה ביניהם רופאים רבים. בראשית 1933 היו בארץ 452 רופאים יהודים. 180 מהם עבדו כשכירים בקופת חולים, ב"הדסה", במוסדות יהודיים שונים ובמחלקת הבריאות הממשלתית, שהעסיקה אז רק 7 רופאים יהודים. בתל אביב התרכזו 192 רופאים יהודים, שהיוו יותר מ- 40% מהם. בשנים 1933- 1935 גדל מספרם כמעט פי 4. בשנת 1933 בלבד אישרה מחלקת הבריאות הממשלתית 500 רישיונות לרופאים, לרופאי שיניים ולרוקחים עולי גרמניה. מספרם גדל גם ביחס לגידול באוכלוסייה היהודית באותן שנים. התוצאה, שהביקוש לשירותי רפואה באוכלוסייה היהודית, שהיתה צעירה ובריאה, פיגר אחר הגידול במספרם של נותני השירות הרפואי והקשה עליהם את פרנסתם.

ההסתדרות הרפואית הקימה לשכה למתן מידע וסיוע לרופאים עולים במציאת תעסוקה. קופת חולים מסרה לכמה רופאים עולים משרות ניהול בכירות בבתי חולים שלה ונקטה בפעולות נוספות להעסקתם במוסדותיה.

ממשלת המנדט שהיתה אחראית לרישוי הרופאים, חששה מפני הצפה וקשיי קליטה של הרופאים. נפוצו שמועות כי הממשלה עומדת להגביל את מספר הרישיונות ואת התעסוקה לרופאים ועל ידי כך לפגוע בעלייתם. על פי הערכה, באביב 1934, כ- 100 רופאים עולים, כחמישית מכלל הרופאים העולים מגרמניה - לא מצאו תעסוקה במקצועם, אף על פי שקיבלו רישיון לעסוק בו, והם התפרנסו בדרכים אחרות.

לאחר הבהלה בגרמניה שעוררה את גל העלייה הראשון בשנת 1933העדיפו רופאים רבים לבוא תחילה כתיירים, ולהסדיר את ענייני רישיונם, ורק לאחר שקיבלו אותו להחליט האם להשתקע בארץ. ב- 1934 ואחר כך ב- 1935, שוב נפוצו שמועות כי הממשלה מתכוונת להגביל את התעסוקה במקצועות הרפואיים באמצעות חקיקה. בעקבות שמועות אלה גבר קצב העלייה של רופאים שביקשו להבטיח לעצמם רישיון לפני פרסום ההגבלות. ב - 1 בדצמבר 1935 פורסם הנוסח הסופי של התיקון ב"פקודת העוסקים ברפואה". ממועד זה ואילך הוגבל מספר הרישיונות שניתנו כל שנה במטרה למנוע היווצרות עודף של רופאים.

התקנה גרמה לעלייה גדולה במספר הרופאים העולים. יותר מ - 400 רופאים יהודים בגרמניה הקדימו בואם לפני כניסת החוק לתוקף. כתוצאה מכך, נוצר משבר קשה בענף הרפואה, שנמשך עד לעיצומה של מלחמת העולם השנייה.

עם גידול מספר הרופאים העולים יזמה "הדסה" קורסי השתלמות כדי לקרבם אל בעיות רפואיות אופייניות לארץ שנבעו מתנאיה ומאקלימה, ולא היו מוכרות במידה מספקת לחניכי בתי ספר לרפואה בגרמניה. לקופת חולים היה בית חולים אחד בלבד, בעמק שבעפולה ומלבדו היתה רשת של מרפאות בערים ושל רופאים אזוריים בהתיישבות הכפרית החדשה. יכולת קליטתם היתה מוגבלת. המעסיקים הציבוריים ניצלו את ההיצע הרב שיצר המשבר בגרמניה והציעו משרות למומחים מפורסמים אם יעלו ארצה. הצעות עבודה הקלו על המועמדים את תהליך קבלת רישיון העלייה. הועדפו רופאים עולים בעלי עבר ציוני. למרות זאת התקבלו רופאים גם ללא עבר ציוני, והיו רופאים עולים שפנו אל האוכלוסייה הערבית ופתחו בארץ מרפאות ביישובים ערביים. תופעה זו נפסקה עם פרוץ המאורעות ב - 1936.

באביב 1935 היו בארץ 957 רופאים. מהם 637 רופאים שעלו מגרמניה, מתוכם 328 רופאים ילידי גרמניה. בשנת 1936 העסיקו קופות החולים 200 רופאים, מתוכם 170 בקופ"ח כללית, השאר עבדו בשתי קופות חדשות יותר: קופ"ח עממית מיסודה של הדסה, שהיתה קשורה עם התאחדות האיכרים ופעלה בעיקר במושבות, וקופת חולים לאומית. רופאי הקופה עבדו על פי רוב רק באופן חלקי, ואת שכרם השלימו בעבודה פרטית.

בעיית התעסוקה של הרופאים נפתרה רק בתחילת 1941, עם גיוסם הנרחב של הרופאים לצבא הבריטי. עד סוף 1942 התגייסו יותר מ- 130 רופאים, ובמהלך המלחמה עלה מספרם ל - 250. התמורות שחלו במצב הכלכלי בארץ ובשל גורמים אחרים שמו קץ למשבר התעסוקה ברפואה, ואף החזירה לשורות המקצוע רופאים שפרשו ממנו בשנות השפל. עלייה זו תרמה תרומה מכרעת להתפתחותם של המקצועות הרפואיים ושל שירותי הרפואה בארץ.

מאפייני מערכת הבריאות הגרמנית והנטייה להתמחות, בואם של מאות מומחים תוך זמן קצר שינה את מבנהו של הסגל הרפואי בארץ ישראל. עד אז התבססה הרפואה בארץ על הרופא הכללי, ומשנות השלושים ואילך, החלו רופאים המומחים להתבלט במגזר הפרטי והציבורי גם יחד.

דוגמה לכך, בית חולים המרכזי של קופ"ח בעמק. עד שנת 1933 כלל בית החולים מחלקה כללית, אגף ליולדות ומחלקת ילדים קטנה. כעבור שנה חל שינוי, והמחלקה הכללית הפכה, למעשה, למחלקה פנימית, שניהל אותה מאקס לבקוביץ, מנהל בית החולים, בניצוחו של ד"ר הוגו כהן נהפך אגף היולדות למחלקת יולדות. באותה שנה נכנס לשימוש מכשיר רנטגן ראשון וכעבור מספר שנים הוקם מכון רנטגן. בשנת 1939 הוקמה מחלקה כירורגית בראשותו של המנתח מנדרסהאוזן, אריך נסאו קיבל את ניהול מחלקת הילדים הקטנה, ותוך זמן קצר הפך אותה למרכז אזורי גדול של רפואת ילדים מונעת. בי"ח בילינסון שנוסד בשנת 1935 הוקם עם ארבע מחלקות טיפוליות ומכון רנטגן, שנוהלו על ידי רופאים מומחים מגרמניה. עד מהרה הקיף תהליך ההתמחות את מרפאות הקופה.

הרופאים העולים מגרמניה חוללו מפנה גם במגוון המחלקות וגם בציוד שהזמינו מגרמניה והחלו בניתוחים מורכבים. חידושים שהנהיגו המומחים יוצאי גרמניה, ניסיונם בציוד שהובא, הקיפו לא רק את סוגי הניתוחים אלא גם את שיטות העבודה, שהתבססה מעתה על שימוש נרחב מבדיקות רנטגן ומעבדה כתנאי מוקדם לביצוע הניתוחים. תוך שנים מעטות מארץ ששולחת את חוליה לבצע ניתוחים בחו"ל הפכה ישראל למרכז רפואי למזרח התיכון כולו, במיוחד בתחום הכירורגיה.

תחום נוסף שהתפתח היה ברפואת הנפש. ההתמחות בפסיכיאטריה היתה נפוצה בקרב רופאים יהודים בגרמניה ובאוסטריה, שהעמידו תלמידים. בירושלים הוקם מכון לפסיכואנאליזה.

תחום נוסף, היה ההיגיינה המקצועית והחברתית, נושא שעל גבול בין שירותי רפואה לבין שירותי רווחה.

הונהגו שכלולים רבים וחשובים, בעיקר בכל הקשור לשיטת אבחון ולדרכי הטיפול ובכך תרמו רופאים יוצאי גרמניה למודרניזציה של הרפואה בארץ. הם הביאו עימם תפיסה ליבראלית של ארגון שירותי רפואה ציבורית ותפיסה אינדיבידואליסטית של מעמד הרופא שהיו שונות מהתפיסה השוויונית הקולקטיביסטית והריכוזית שהיתה מקובלת ביישוב. ההבדלים עוררו מחלוקת וויכוחים ממושכים שהתנהלו תחילה בהנהלת קופת חולים, במרפאותיה ובאחדות ממחלקות בתי החולים שלה. ויכוחים אלה הביאו לכך שרופאים רבים מקרב עולי גרמניה העדיפו להקים מוסדות רפואיים חליפיים על בסיס תפיסתם.

בכמה תחומים היו הרופאים עולי גרמניה חלוצי יוזמה פרטית בתחום שירותי הבריאות, שעד אז הופקדו באופן עקרוני בידי ארגונים שאינם פועלים למטרות רווח.

מגמת הליברליזציה ועידוד היוזמה הפרטית שביקשו עולי גרמניה להנהיג בשירותי הרפואה בארץ הקיפה את מערכת האשפוז. עד לבואה של העלייה מגרמניה היו בתי החולים בארץ מוסדות ציבור שלא למטרת רווח. בית חולים פרטי יחידי בארץ עד שנת 1933 הוקם בתל אביב על ידי פליקס דנציגר, רופא ותיק מגרמניה. עם בואם של רופאים נוספים מגרמניה, התגבשו יוזמות נוספות להקמת בתי חולים פרטיים. אחדים מהם הקימו בכספם בתי חולים קטנים של 10 - 20 מיטות בתל אביב ובכמה מושבות גדולות. אחדים מבתי חולים פרטיים אלה לא החזיקו מעמד ונסגרו כעבור שנים מעטות. לבסוף, לא עלה בידי רופאי עולי גרמניה להשליט בארץ את תפיסתם המקצועית על המערכת כולה.

הערת שוליים: