בית חולים לשעת חירום

ביוני 1940, סיימה את עבודתה "ועדת המצב", שמונתה על ידי המועצה, ומסרה את מסקנותיה לוועד הפועל של המועצה. ד"ר אבלס , הממונה הרפואי המחוזי, היה חבר "ועדת המצב", סקר את ההכנות שיש לעשות לקראת שעת החירום, ולדבריו: "מיד עם הכרזת המלחמה בא"י, בית החולים של ת"א ייסגר עבור חולי רחובות, ותישאר בשבילם פתוחה רק ירושלים. עלינו לדאוג לסידור בי"ח במקום ומצד שני עומדת שאלת העזרה הראשונה במקרה של הפצצה מהאוויר. יש צורך בסידור כמה תחנות עזרה ראשונה אזוריות . יש לדאוג גם לאמצעי הובלה וכו'. לשם הכשרת 40 מיטות בבית חולים "ישע" , אשר נסגר בשעתו, נדרש סכום של כ- 100 לא"י רק בשביל תיקונים יסודיים בבית, מבלי לדבר על ציוד רפואי וריהוט. בית חולים זה יכול לשמש בשביל פצועים, חולים רגילים ויולדות. בא בחשבון גם הכשרת בית התינוקות בתור בית חולים לילדים. את בית הספר אפשר יהיה להכשיר בתור בית חולים לפצועים. יש עוד אפשרות להפוך את בית ההבראה של גבעת ברנר לבי"ח לחולים רגילים...".

"ברור שעם פתיחת התחנות, במקרה הצורך, יהיו זקוקים לתקציב חודשי. יש הבטחה מהוועד הרפואי הלאומי לתת את הציוד הדרוש בשביל בי"ח "ישע".... המשלחת אשר תיסע מחר לירושלים צריכה לדרוש בכל תוקף את חלקה של רחובות.... ".

עשרה ימים מאוחר יותר, נבחרה "ועדת בית חולים" שהחלה בעבודתה; ערכה חוזה לתקופה של ששה חודשים עם מר קיבלסון, בעל הבניין בו שכן ביה"ח "ישע", ושכרה שומר שישמור על הבניין, עד שיפתח ביה"ח.

הוועדה נוכחה לדעת כי אין להכין בי"ח לשעת חירום אם ביה"ח אינו פועל בכל ימות השנה, והחליטה שבית החולים יפתח מיד ויהיו בו 15 מיטות, ובשעת חירום, יגדל ל- 40 מיטות.

סוכם שבית החולים ייפתח בראשית דצמבר 1940 כי קיוו שהממשלה תכיר בחשיבות פתיחתו ותבטיח את השתתפותה בתקציבו. בנוסף, הבטיחו את השתתפותם בתקציב: הוועד הלאומי, המועצה המקומית ברחובות והדסה. חברי הוועדה ידעו כי בלי השתתפות הממשלה לא ניתן יהיה לאזן את התקציב.

לציודו הרפואי והכללי נתקבלו מהוועד הלאומי 250 לא"י, וסכום דומה נדרש להשלמת הציוד. חלק מהציוד הכללי- מיטות, סדינים, כדים וכו' נתנה המושבה. מושבות הדרום נדרשו להמציא את שאר האמצעים להשלמת הציוד.

עלות החזקתו של ביה"ח עם 15 מיטות, הוערכה ב- 150 לא"י בחודש. הוועד הלאומי הודיע שהוא מוכן להשתתף בשליש מן ההוצאות, שליש שני חשבו לקבל מהחולים כדמי מחלה ואת השליש הנותר על המושבה היה לתת. המועצה הודיעה שהיא מוכנה לתת מתקציבה לשם כך, ועל מושבות הדרום להשתתף אף הן, כי ביה"ח ישרת את כל מושבות הדרום מנגבה ועד נחלת יהודה.

באוקטובר 1940, סיימה ועדת "בית החולים" את עבודתה ובהצלחה ויו"ר המועצה הביע בשם כולם את תודתו העמוקה לוועדה ואמר: "...הם הקימו מפעל לתפארת שגם המומחים מבחוץ הביעו את שביעות רצונם הגמורה מהמפעל שהוקם".

כל אחד מחברי ועדת "בית החולים" תיאר בהרחבה את העשייה הרבה בה לקח חלק, את פירוט התקציב והמקורות למימונו. התקיים דיון בשאלת הייצוג של המועצה בוועד המנהל של ביה"ח, ובסופו סיכם היו"ר כי על המועצה לדרוש שלושה מקומות, במידה ומספר החברים בוועד המנהל יהיה גדול משלושה, ונציג אחד אם ועד המנהל יהיה מורכב מ-3 אנשים בלבד. סוכם לדחות את ההחלטה בשאלה זו עד שתקבל הוועדה הרפואית המרכזית החלטה בעניין.

במחצית השנייה של נובמבר 1940 התכנס ועד המנהל של ביה"ח, כשעל סדר היום; בחירת יו"ר הוועד המנהל, קביעת מועד פתיחת ביה"ח, אישור תקציב עד 1 באפריל 1941 ומינוי מנהל.

יהודה גורודיסקי נבחר ליו"ר הוועד המנהל, מועד הפתיחה נקבע ל- 1 בדצמבר 1940, והתקציב אושר עם שינויים קלים. הועלו שתי הצעות למינוי מנהל ביה"ח; האחת, ד"ר גרי כמנהל המוסד ורופא מנתח, בעל שם וניסיון בהנהלת בי"ח בצפת.עם זאת, הועלו גם כמה סיבות בגללן צריך לוותר על מועמדותו- ד"ר גרי גר בגדרה ואינו מסכים לעבור לגור ברחובות, יומיים בשבוע הוא נמצא בירושלים ובת"א, ואינו מסכים לרכוש אוטו ואין לו גם טלפון. ונימוק נוסף, הוא מתכוון להמשיך בפרקטיקה פרטית. כיוון שזה בי"ח לשעת חירום אפשר לוותר בעניין זה, כי הוא אינו חייב להיות שם יום יום. הוצע כי ד"ר גרי יהיה רופא מנתח. ההצעה השנייה: למנות את ד"ר אבלס כמנהל וכרופא למחלות פנימיות. לאחר ויכוחים בהם לקחו חלק כל הנאספים, החליטו על מינויו של ד"ר אבלס.

כעבור יומיים, קיבל יו"ר המועצה ברחובות מכתב מחאה של הסתדרות החקלאים ברחובות. החקלאים דרשו את ביטול מינויו של ד"ר אבלס בגלל היותו רופא קבוע של קופ"ח ההסתדרותית, וכתבו: "לא צריך להכניס את השלטון המפלגתי גם במוסד חדש זה". הם דרשו למנות את ד"ר גרי למנהל.

מספר ימים מאוחר יותר, הוציאה המועצה הודעה לעיתונות: "בתוך התכנית הכללית של המרכז הרפואי לשעת חירום שליד הוועד הלאומי בנוגע להוספיטליזציה הוחלט בשעתו על סידור בית חולים ל- 20 מיטות ברחובות. למטרה זאת שכרה המועצה המקומית ברחובות בניין והכניסה בו את התיקונים הדרושים. כמו כן צויד וסודר הבניין בעזרת הוועד הלאומי, המועצה המקומית והדסה בכל הציוד הדרוש לבית החולים. בהתחשב עם המצב הקשה של ההוספיטליזציה במושבות יהודה ולאור ההכרח לצמצם את קבלת החולים לבית החולים העירוני הדסה בתל אביב מהסביבה, הוחלט על יד המרכז הרפואי, בהסכם עם מועצת רחובות, על פתיחת בית החולים ברחובות כבית חולים למושבות יהודה".

בית החולים הזה צריך היה בעיקרו לשמש כבית חולים כירורגי, ולמלא בו בזמן שני תפקידים: ראשית, להקל על בעית ההוספיטליזציה במושבות, ושנית- לשמש כבית חולים לשעת חירום. כפי שהוסכם צריך היה בית החולים להיפתח בראשית דצמבר כי קוו שהממשלה תכיר בחשיבות פתיחתו של בית החולים ותבטיח את השתתפותה בתקציבו. מאידך גיסא הבטיחו את השתתפותם בתקציב בית החולים; הוועד הלאומי, המועצה המקומית ברחובות והדסה. אולם בלי השתתפות הממשלה אין אפשרות לאזן את תקציבו.

עד 1 בדצמבר 1940 לא נתקבלה תשובת הממשלה, ולכן הוחלט בישיבתה האחרונה של הוועדה לעזרה רפואית שליד הוועד הלאומי בנוכחות יו"ר המועצה המקומית ברחובות, לדחות את פתיחתו של בית החולים עד 1 באפריל 1941 מתוך תקווה שעד התאריך הזה תודיע הממשלה בחיוב על השתתפותה בתקציב.

דחיית הפתיחה אינה מבטלת את תפקידו של בית החולים הזה בתור בית חולים לשעת חירום והוועדה לעזרה רפואית החליטה להציע למועצת רחובות להבטיח את שירותו המקצועי של ד"ר גרי כמנתח במקרה של צורך דחוף בפתיחת בית החולים בשעת חירום.

"... מועצת רחובות נתבקשה לבחור את חבריה לוועד המנהל של ביה"ח. שהרכבו הוא: נציגות הוועד הלאומי, "הדסה", המועצה המקומית ויש שהציעו לשתף גם את קופות החולים. לאחר מו"מ ארוך ומייגע הוחלט סוף סוף על שליחת שלושה נציגים: שניים לסיעת החקלאים ולתושבים ואחד לסיעות המיעוטים.

בשעה טובה ומוצלחת התכנס הוועד המנהל לישיבתו הראשונה לדון בשאלת בחירת המנהל לבית החולים. היו שני מועמדים: רופא מקומי ורופא במושבה סמוכה לרחובות. הוועד המנהל החליט פה אחד על בחירת הרופא המקומי כמנהל, והרופא השני- כמנתח.קבלת שאר עובדי המוסד נמסר למנהל בי"ח עם חברי הוועד המנהל ברחובות.

...למחרת הישיבה בה נבחר המנהל, מצא הוועד החקלאי לנכון להריץ מכתב לחבריהם בוועד המנהל ולד"ר יסקי, מנהלה הראשי של הדסה, בו הם מוחים נמרצות על בחירת הרופא המקומי כמנהל ביה"ח, ומסבירים את חטאו בהיותו רופא קופת חולים-כלומר היותו "מפלגתי". אנשי הוועד החקלאי מצטערים על שבאי כוחם לא ידעו לעמוד על המשמר ה"אינטרסים" ודורשים את ביטול המנוי.

והמחאה עשתה שליחותה: הוועד המנהל לא ביטל אומנם את החלטתו, אך בית החולים ברחובות לא נפתח ואין גם תקווה שייפתח עד אפריל 1941.

החל מו"מ- הוועד הלאומי והנהלת "הדסה" הציעו לקיים את החלטת הוועד המנהל עד אפריל 1941, וכשהצעתם לא נתקבלה- הודיע הוועד הלאומי כי: "יהיה מוכן להשתתף בתקציב ביה"ח בסכום ידוע ללא קבלת אחריות על עצמו לגרעונות האפשריים וללא כל פיקוח רפואי מצד "הדסה", ואז תוכל מועצת רחובות למנות מנהלים ולפטרם כראות עיניה. אין לעשות פלסטר להחלטות שנתקבלו פה אחד, עקב התערבותו של גוף אחר, אשר אין לו כל שייכות לעניין. אולם מועצת רחובות בחרה בדרך הקלה והנוחה: לא לפתוח את בית החולים. מעט ידיעות שגונבו לקהל על אי פתיחת בית החולים עוררו רוגז והתמרמרות על המועצה".

ואכן, באותו זמן, בעקבות המבוכה שנוצרה, הציע ד"ר יסקי, יו"ר הועדה לעזרה רפואית (בוועד הלאומי לכנסת ישראל בא"י) פתרון להרכב ההנהלה של ביה"ח: "בהנהלת בית החולים יהיו הד"ר גרי כמנתח ומנהל וד"ר אבלס כרופא למחלות פנימיות וכמ"מ המנהל". ד"ר אבלס שנכח במקום, קיבל את ההצעה ללא כל הסתייגויות והיסוסים. עקב כך, העלה ד"ר יסקי מחדש את הצעתו בפני המרכז הרפואי לשעת חירום וביקש לכנס מחדש את חברי הוועד המנהל כדי לבטל באופן פורמלי את ההחלטה הקודמת ביחס להנהלה ולאשר את החדשה.

אחרי שבוע, אישר המרכז את ההצעה להנהלת בית החולים, אך הממשלה סירבה לתמוך תקציבית בהחזקת ביה"ח. לאור זאת, הביע המרכז את דעתו שלא לפתוח את בית החולים. המרכז יעץ למועצה לא לפתוח את בית החולים בשל הסכנה לגרעון לא קטן. המרכז החליט להתקשר עם ד"ר גרי ועם אחות ראשית, בלא התחייבות לתשלום משכרת, כדי להבטיח את שירותם למקרה שיצטרכו לפתח את בית החולים כמוסד לשעת חירום.

בינואר 1941 כותב יו"ר המועצה, יהודה גורודיסקי, למשרד הבריאות: "מצורפים תכניות לבית החולים שברצוננו לפתוח ברחובות בתור בית חולים של המועצה. בי"ח יהיה כללי, לעשרים מיטות. הקומה התחתונה מיועדת לגברים והעליונה לנשים. מבקש לאשר את התכניות".

בה בעת כותב יו"ר המועצה למושל המחוז לוד את הדברים הבאים: "אחרי כניסת איטליה למלחמה, הועמדה בפני פרובלימה רצינית הוספיטליזציה לשעת חירום עבור תושבינו. בימי שלום היינו קשורים בבית החולים העירוני הדסה בתל אביב ובבית חולים בילינסון שע"י פ"ת. עם פרוץ המלחמה, הודיעה לנו הדסה שהיא מוכרחה לצמצם את מספר המיטות בשבילנו, ועם כניסת איטליה למלחמה הופסקה למעשה לגמרי ההוספיטליזציה בשבילנו בבי"ח זה. אחרי מספר הפצצות בחיפה נאלצנו לדאוג בכל הרצינות בשאלת הקמת בי"ח מקומי לשעת חירום.

מזלנו שיחק לנו שהיה ברחובות בית ריק, אשר שימש בשעתו בתור חולים ליולדות ואחר מאמץ רב עלה בידינו להפכו לבית חולים לשעת חירום. הקימונו בי"ח קטן אבל מצויד כראוי לפי הדרישות של מחלקת הבריאות וכפי שנכח בעצמו בעת ביקורו במקום. מאידך הוברר לנו שאם בית החולים לא יפעל כבר מעכשיו (בתור בי"ח כללי, אפילו למספר מיטות מצומצם), אם לא יוקם המנגנון הדרוש הרי הוא לא יעמד במבחן ולא יוכל לפעול כראוי בשעת הצורך. החלטנו להפוך את ביה"ח הזה לבי"ח כללי, שישמש לצרכי יום יום והן לשעת חירום וממילא בתור בי"ח יחידי בדרום ישמש גם אותם. ברור לנו שבלי עזרת הממשלה לא נוכל להחזיק את בית החולים.

כנהוג משתתפת הממשלה בתקציב בתי חולים עירוניים בסכום ידוע ליום מחלה ואנו פונים ומבקשים את עזרתו בהשגת תמיכה...".

חלפו 10 חודשים, ורעיון חדש של פרופ' הבר-שיים, תושב רחובות, הוצע למועצה בזו הלשון; "היות שקיים בי"ח מסודר ומצויד, פחות או יותר, אולם למעשה אינו משמש כיום למטרתו מפני סיבות שונות, והיות שכפי שידוע לי מובטח לבית חולים זה השתתפותכם ע"ס 400 לא"י לשנה אני פונה בבקשה למסור למר ד"ר ג' כהן לקבל בהנהלתו את סידור ופתיחת ביה"ח וקיומו, ולשם זה יקבל עליו לנהל מו"מ עם המוסדות: הדסה, הוועד הלאומי, שתי קופות החולים על השתתפות מצדם בקיום בית חולים על פי תכנית מפורטת שתאושר מצד המוסד הנ"ל ומצד המועצה המקומית".

יו"ר המועצה השיב לד"ר ג' כהן כי המועצה מוכנה למסור לידיו ניהול מו"מ עם המוסדות והממשלה, ואם יעלה בידיו לממש את פתיחת בי"ח, תמסור לידיו את הנהלת ענייני ביה"ח. במקביל שלח יו"ר המועצה מכתב לוועד הלאומי כי המועצה מבקשת לחדש את המו"מ לפתיחת ביה"ח והשתתפותה בתקציב ביה"ח תהיה 400 לא"י לשנה. הוא מביע תקווה שגם הוועד הלאומי וגם הדסה יאשרו את כיסוי הגירעון, ואנו נמשיך למו"מ עם הממשלה על השתתפותם בהוצאות.

בחודש נובמבר 1941 התקבלה תשובתם של באי כוח הדסה והוועד הלאומי שהביעו נכונות לתמוך זמנית בתקציב ביה"ח בתנאי שהמועצה תקבל אחריות עבור תקציב המוסד, כי לא ראו סיכוי להשתתפות הממשלה. יו"ר המועצה השיב וקבע: " לא נוכל לקבל אחריות לתקציב בשים לב לעליית מחירים גדולה".

בינואר 1942, כותב הבר-שיים ליו"ר המועצה: "בכדי לאפשר פתיחתו של בי"ח, אני מעמיד 150 לירות בתנאים הבאים: השתתפות המועצה 400, ועד לאומי 360, הדסה 360 . לאחר חתימת חוזה עם מנהל בית החולים ג' כהן".

באוקטובר 1942 שלח הוועד הלאומי מכתב עדכון אל המועצה לפיו הממשלה לא תשתתף בהוצאות הציוד של ביה"ח לאחר שזו אישרה הרחבת בי"ח בתל אביב לשם סיפוק צרכי המושבות, אך אין היא מתנגדת שבי"ח ייפתח ע"י הוועד הלאומי או אחד מהמוסדות הרפואיים.

הרעיון של ראש המועצה ברחובות לפתוח בי"ח כללי, במספר מיטות מצומצם, בתוך בית החולים לשעת חירום שעמד על כל כנו, ובו כל הציוד הדרוש, נפל. נראה היה כי יכולתו של ביה"ח לתפקד כבי"ח לשעת חירום עומדת להיפגע . במהלך שנת 1942 נמשכו חילופי המכתבים בין המוסדות השונים, פגישות רבות בין הגורמים השונים, ורק בתחילת 1943 הסתמן המפנה שבסופו הביא לפתיחת בי"ח ליולדות ולנשים, בתוך בי"ח לשעת חירום וכך, נפתחה האפשרות לתת סיוע רפואי בשעת הצורך, כי היו הם אלה ימי מלחמת העולם השנייה.