ד"ר דוד הוגו כהן (1898 -1976)

משחר ימיו היה הוגו מעורה בתנועה הציונית בהשפעת אביו, שנמנה על מנהיגי הציונות ומקימי ההסתדרות הציונית בקניגסברג. מגיל עשר דיבר הוגו עברית. סיים גימנסיה הומניסטית בקניגסברג, והיה חבר בתנועת הנוער 'כחול לבן' (בלאו-וייס). השקיע מזמנו בעבודת הקק"ל, קרן היסוד ומאוחר יותר הצטרף לתנועת "הפועל הצעיר". בילדותו קיבל הוגו חינוך מוסיקלי, וניגן על כינור. אחותו רבקה (בטי) סיימה את לימודי הרפואה, עלתה לארץ בשנת 1934 ועבדה כרופאת משפחה.[1]

הוגו למד רפואה בקניגסברג ובברלין וקיבל תואר דוקטור לרפואה ב- 1922. אח"כ השתלם ברפואה פנימית, בכירורגיה כללית, וכדי להיות מוכן לעלייה לישראל למד מחלות טרופיות במכון למחלות טרופיות בהמבורג. הוגו עלה ארצה בשנת 1923, לירושלים. בירושלים פגש את אליעזר פרלסון [2] שהציע לו משרה של רופא-בית בבית החולים בעין חרוד במקומו של ד"ר יעקובי, שהיה צריך לעבור ל'הדסה' בירושלים. על בית החולים בעין חרוד שמע הוגו עוד בהיותו בקניגסברג מפיו של ידידו ד"ר יעקובי בן עירו. לכן, קיבל בשמחה את ההצעה וראה בכך הזדמנות לממש את יעודו וכפי שכתב [3]: "היה זה מאורע גדול בשבילי, משל כאילו נשלחתי לחזית". ב- 1924, התחיל הוגו לעבוד כרופא-בית בצריף הירוק המפורסם בקיבוץ עין חרוד, בית החולים הראשון של ציבור הפועלים בעמק. את צריף החולים בעין חרוד הקימו מייסדי הקיבוץ, חברי "גדוד העבודה" ביום עלייתם על הקרקע ב- 1921. בסוף שנת 1923, אחרי פירוק הגדוד עבר הצריף לרשות קופת חולים, בניהולו של ד"ר הירשוביץ. [4] תוך זמן קצר הפך לבית החולים המרכזי לכל יישובי הסביבה: גבעת טבעון (לימים כפר יחזקאל) גבע, חפצי-בה, בית אלפא, ובמרכז העמק המושבים בלפוריה, מרחביה ותל עדשים. משה סורוקה, נשלח ע"י מרכז קופת חולים לעמק, יזם והקים עד סוף שנת 1923 חדר חולים, עם 12 מיטות בבית אלפא, עם 7 מיטות בבלפוריה, והרחיב את בית החולים בעין חרוד ל- 35 מיטות. בית החולים בעין חרוד שירת את כל 'גוש נוריס' - 51,000 דונם עליהם הוקמו עין חרוד, כפר יחזקאל, גבע ותל יוסף (1921), בית אלפא, חפציבה (1922) ובית השיטה (1928).

ב- 1926, התקבל הוגו לעבוד כרופא כללי בפתח תקווה, כשמאחוריו ניסיון של מספר שנים. החיים בעמק יזרעאל על גבול של תנאי רעב, מאמץ גופני רב, מעבר לכוחותיו, ובייחוד הדיזנטריה האמיבית החוזרת, שבה נדבק בעטיין של בדיקות רבות שערך במעבדה, התישו את כוחותיו ולאחר מספר חודשים החליט לצאת עם שושנה למנוחה להוריו בקנינסברג שבגרמניה. הוגו נשא איתו גם חלום, להתמחות במיילדות ובגינקולוגיה, שבהן ראה את מקצועו לעתיד והחליט להגשימו.

אחרי זמן קצר התחיל לעבוד בקליניקה למחלות נשים ולמיילדות באוניברסיטת קנינסברג ובבית הספר למיילדות באינסטרבורג. באותו זמן התמחה גם בכירורגיה כללית בביה"ח העירוני בדנציג. לאחר ש"מילא את המצברים" בידע חדש ורב במוסדות אלה, חזר ארצה בשנת 1928 והחל לעבוד במרפאה גינקולוגית של קופ"ח בתל אביב וכרופא מיילד עבור קופ"ח, בבי"ח של צבי פרוינד.

ב- 1930, נסע הוגו לאירופה והמשיך את לימודיו באינסטרבורג, בגרמניה. ב- 1933, שב ארצה ונשלח לעבוד במרפאה הגינקולוגית של קופ"ח בחיפה. בתחילת 1934 מונה כמנהל מחלקת נשים ויולדות בביה"ח העמק, שהוקם בשנת 1930 כמרכז רפואי לעמק, בעפולה. במהלך שנות עבודתו בבי"ח העמק, עסק הוגו בפעילות ציבורית. ב- 1934, הציג מועמדותו ברשימת מפא"י למועצת הפועלים בעפולה ונבחר. באותם ימים השתתף גם בצורה פעילה - בשמירה ובשירותים הרפואיים האזוריים, בפעולות ה"הגנה", אליה הצטרף ב- 1929. [5]

עם תום עבודתו בעפולה ב- 1939, עבר הוגו לעבוד במהלך ארבע וחצי השנים הבאות, במספר מרפאות של קופ"ח בתל אביב ובמקביל במחלקה הגינקולוגית והיולדות של ביה"ח בילינסון בפתח תקווה, אצל פרופ' ארווין רבאו, שהיה מנהל המחלקה. [6]

ב- 1943, עבר הוגו ופתח את בית היולדות ע"ש קיבלסון ברחובות, וניהל אותו בעשר וחצי השנים הבאות. נשים שילדו בבית היולדות ידעו לספר כי הוגו היה עובר בחדרים ועומד על כך שהמיטות תעמודנה ישרות כסרגל, ושהניקיון יהיה מופתי ובכל מקום. ד"ר נח קפלינסקי סיפר כי הוגו אהב את המקום, והיה קשור אליו בכל נימי נפשו. טיפל בבית היולדות באהבה ובמסירות. השקיע בו הרבה עבודה ומחשבה, ובמסגרת הפיסית המצומצמת של המוסד הזה פיתח רפואה למופת, תחילה בתחום המיילדות ומאוחר יותר גם גינקולוגיה - כירורגית. [7]

לאחר הקמת ביה"ח קפלן ברחובות ב- 1953, עבר הוגו ופתח את מח' הנשים והיולדות של ביה"ח וניהל אותה עד צאתו לגמלאות. באותם ימים היה זה המוסד הרפואי היחידי באזור הדרום. המחלקה כללה 30 מיטות ליולדות ו-12 מיטות גינקולוגיות. [8] בביתן הצמוד של חדרי הלידה נעשו גם פעולות גינקולוגיות קטנות, ולמרות שמספר הלידות היה קטן יחסית היתה צפיפות גדולה מפעם לפעם. כרגיל לא היה חדר רופאים מיוחד לתורן ואף לא חדר מיוחד למנהל המחלקה וחדר לאחות האחראית. כל התפקידים האלה רוכזו בחדר קטן אחד שבכניסה לחדרי הלידה. קהל המבקרים הצטופף בין שני הביתנים וכל יולדת על אלונקה וכל אישה אחרי פעולה גינקולוגית הועברו בתוך הקהל, שהפריע תמיד בצורה קשה. היולדות והצוות סבלו מנוכחות הקהל.

עם פתיחת המחלקה כלל הצוות 3 רופאים זוטרים, שני בכירים ומנהל המחלקה. שיטתו ה"יקית" של ד"ר כהן גרסה, שחייבים להיות לפחות 3 רופאים יומם ולילה בבית החולים, ועל כן נשארו הרופאים הזוטרים בבית החולים 48 שעות והבכירים עשו 15 כוננויות לחודש- וכל זה ללא כל תשלום באותם ימים. למחלקה לא היה חלק בביתן המרפאות של אותם ימים, ומרפאות הייעוץ והמעקב נתקיימו בחדר הרופאים. הנשים המסכנות נבדקו בנוכחות הרופאים ללא פרגוד ווילון. למרות התנאים הקשים פותחה עבודה מיילדותית-גינקולוגית-קלינית ברמה טובה ביותר, וההתמחות שניתנה לרופאים במחלקה היתה מן המעולות בארץ. לראייה: 4 רופאים מתלמידיו הגיעו לתפקיד מנהל מחלקה.

מספר הלידות נע בין 160 ל-200 לחודש ובימים ההם היתה גם האחריות ליילודים בידי מיילד. ד"ר יונס ז"ל מנהל מחלקת הילדים, היה בודק את המקרים הקשרים במיוחד לפי בקשת המחלקה.

על שלושים ושלוש שנות פעילותו בתחום הגינקולוגיה והמיילדות, סיפר מי שהיה אסיסטנט של הוגו, הד"ר שמואל מלץ (לקריאה בהרחבה - כאן): "הוגו פיתח עבודה ענפה בכל הקשור למקצוע- כמורה, מחנך, קהל ורופאים. פה בא לידי ביטוי היחס העמוק, הרציני והיסודי, למקצוע. היה ער לכל המתהווה בעולם המיוחד של המיילדות והשתתף בכל כנס וסימפוזיון מקצועי. תקופה ארוכה הקדיש את מרב מרצו למלחמה ולמניעה של רעלת ההיריון, פרסם 14 מאמרים רפואיים. המעקב והמסקנות המעשיות שבהם, הם פרק מאלף במיילדות. אהבתו הגדולה היו חדר-הלידה וסטטיסטיקה. תלמידיו זוכרים אותו יושב בחדר הלידה בלילות, יחד איתנו, כאחד מאיתנו, מוביל לידה ומכוון אותה, תוך עישון סיגריות ושתיית קפה שחור. הוא הפיח סביב רוח טובה. לא פעם ביקשוהו לאחר יום קשה ומפרך- ללכת לנוח, והוא בחיוך האופייני שלו- היה חוזר על המשפט "עוד לא ראיתי זוג ידיים מיותרות במיילדות". הוא דגל במיילדות טובה, דרש ידע ודייקנות, ויש לזכור שמדובר בתקופה טרום אנטיביוטית, וזה חייב סטריליות מרבית וביצוע פעולות בדרך המיטבית.

מושגיו, השגותיו, קפדנותו השפיעו עלינו וסגנונו דבק בנו והיה מחייב. ארבעה מתלמידיו הם מנהלי מחלקות נשים ויולדות, וכל אחד ממשיך בדרכו: שמואל מלץ, משה לנצט, נח בן אדרת, אדולף כהן. כל אחד מאתנו, בעומדו בפני דילמה, לא פעם תופס עצמו בשאלה: "מה היה עושה הוגו, מה היה אומר, או איך היה מגיב במצבים אלה".

כאמור לעיל, הוגו היה מעורה ומעורב בעבודה ציבורית. היה פעיל במד"א וייסד את ארגון תורמי הדם. היה פעיל בארגון רופאי קופ"ח, כחבר הועד הארצי והמועצה הארצית של הארגון.

ב- 1967 יצא הוגו לגמלאות והתחיל בפעילות בעיתון "הרפואה" במדור "מן הספרות" ו"במת המערכת". סיפר ד"ר שמואל מלץ: "לפעמים הייתי תוהה, אם רבים מקוראי העיתון ידעו מי האיש מאחורי ראשי התיבות ד.כ., שהופיעו מתחת לתמציות אלו. עיסוק זה בלע את רוב זמנו, שכן עבודה דרשה קריאה מתמדת ועיון בספרות העולמית. זו עבודה הדורשת הבנה ותחושה סלקטיבית. כהוקרה למפעל זה זכה בפרס "הרפואה" ע"ש צבילינג בשנת 1971".

המשיך וסיפר ד"ר שמואל מלץ: "הוגו היה בעל גישה ומחשבה מקוריות וסלד משגרה. אני נזכר בהופעותיו בחיים הפרופסיונליים של ארגון רופאי קו"ח. היתה לו ביקורת חריפה על ניהול הדברים ע"י מוסדות הארגון והנהלת קו"ח כאחת. לא היה מוכן לקבל מוסכמות של דפוסים אשר נוצרו ואשר איש לא היה מוכן לשנותם. בוויכוחים נוקבים היה עומד מן הצד ומנסה להיות שופט אובייקטיבי.

את הגדולה בתכונותיו של הוגו ראה ד"ר מלץ בהיותו מחנך רופאים ומכוון ומעצב דרכם. היה משפיע בדוגמה אישית. הוא לא היה מוותר קודם כל לעצמו. חרוץ, מסור לעבודתו ולחולותיו, החזיק אצבעו על "דופק" המוסד במשך כל היממה. גם כאשר לא היה בעבודה, הרגשת בנוכחותו. וזה היה מחייב ומדבק. אחת ה"חולשות" שלו היתה דקדקנות וקפדנות במעקב של כרטיסי חולים, רישום כל פרט, שחשיבותם התגלתה לנו לעתים קרובות, לאחר זמן. דייקנותו בכל הנוגע לחולים, לסדר הכללי במחלקה, לסדר על השולחן הכתיבה שלו, הפכו למקור של סיפורים מבדחים ולאגדה. וכל אלה החדיר לחניכיו ללא רחם ובקשיחות רבה. כל אחד מתלמידיו מרגיש שסגנונו נשאר הקובע גם בעבודתו. הוא דאג לחניכיו בצורה מרגשת ואבהית עד לימיו האחרונים.

כאשר הרגיש חוסר כל כישרון בשטח הניתוחי של אחד הרופאים היה מודיע לו, שיפסיק לנתח ולא יגזול את החומר מחבריו המוכשרים בשדה זה. כזה היה הוגו: לוחם אמיץ, רופא גדול, מחנך ומורה. עם הסתלקותו אבד לרפואה הציבורית אחד ממניחי היסוד ונאמניה. וטוב להזכיר זאת בימים של אינפלציה בערכים, מושגים ופרינציפים בכל שדות חיינו".

הוגו נפטר ב- 31 אוקטובר 1976 ונקבר ברחובות.

במכתב התנחומים לשושנה כתב ד"ר נח קפלינסקי בין השאר: "עקבתי אחריו, אחרי מעשיו ופעולותיו מרחוק, מיושרו העמוק, מכנותו ללא גבול, מעמידתו האיתנה על עקרונות של צדק בכל תחומי החיים, ובכך שלא ידע ולא הכיר בפשרות ולא פעם ולא שתיים גם כשהדבר הביא נזק לעצמו! ידע בשנינות ובחריפות להצליף בכל הדברים השליליים ובכל עושיהם, אך ידע להעריך את כל הדברים החיוביים ומפעיליהם".[9]

שושנה נפטרה ב - 12 באפריל 1991.

[9] 1 בנובמבר 1976.