ד"ר הוגו כהן בעין חרוד 1924- 1926

ב- 1924, התחיל ד"ר הוגו כהן לעבוד כרופא-בית בצריף הירוק המפורסם בקיבוץ עין חרוד, בית החולים הראשון של ציבור הפועלים בעמק. את צריף החולים בעין חרוד הקימו מייסדי הקיבוץ, חברי "גדוד העבודה" ביום עלייתם על הקרקע ב- 1921. בסוף שנת 1923, אחרי פירוק הגדוד עבר הצריף לרשות קופת חולים, בניהולו של ד"ר הירשוביץ.[1] תוך זמן קצר הפך לבית החולים המרכזי לכל יישובי הסביבה: גבעת טבעון (לימים כפר יחזקאל) גבע, חפצי-בה, בית אלפא, ובמרכז העמק המושבים בלפוריה, מרחביה ותל עדשים. משה סורוקה, נשלח ע"י מרכז קופת חולים לעמק, יזם והקים עד סוף שנת 1923 חדר חולים, עם 12 מיטות בבית אלפא, עם 7 מיטות בבלפוריה, והרחיב את בית החולים בעין חרוד ל- 35 מיטות. בית החולים בעין חרוד שירת את כל 'גוש נוריס' 51,000 דונם עליהם הוקמו עין חרוד, כפר יחזקאל, גבע ותל יוסף (1921), בית אלפא, חפציבה (1922) ובית השיטה (1928).

באותו זמן ביקר הוגו את חוליו כרופא, כשהוא רכוב על סוס, באזור כולו. על ימיו הראשונים והתאקלמותו בעין חרוד, כתב הוגו [2]: "ראשית כל עשיתי היכרות עם הבוץ הדביק של העמק. ובמהרה למדתי כי לא כדאי לצחצח נעליים בימות החורף, אלא די לקרצף את הבוץ מהנעליים בסכין או בכף. כן עמדתי מיד על כך, שכדי לשכב לישון בצריף ה"מאוורר" מאוד בחורף לא צריך להתפשט אלא להתלבש דווקא היטב. אבל כל זה לא הפריע את התפעלותי מבית החולים ואת הרגשת האושר והגאוה, שהלכה וגברה בי לאחר שנתקבלתי ע"י ה"חבריה" כאחד מהם. יחס זה עזר לי להתגבר על הרגשת הנחיתות שקיננה בלבי שמא עבודתי אינה חלוצית כזו של עובדי הפלחה, למשל, שראיתים ביושבי בערב על יד המיקרוסקופ, כשהם חוזרים מהשדות מיוזעים והמאובקים על פרדותיהם. בראשונה, הוסיף וכתב הוגו: "ניקיתי את חדרי וכיבסתי את כבסי בעצמי, וזה לא הזיק לי כלל". אבל מאוחר יותר, "כאשר קישטתי באביב את חדרי בכלניות ורקפות הצומחות בשפע על מדרוני הגלבוע" זכיתי ללעג וצחוק: "ראו, ה'יקה' מטפס על ההרים וקוטף פרחים!" מעשה "בורגני" כזה לא היה מקובל". (לטקסט המלא -  כאן)

על מקום "עבודתו" סיפר הוגו: "בניגוד לפשטות והפרימיטיביות של תנאי החיים של עובדי בית החולים עמד צריף בית החולים..." המפואר "...על הסדר והנקיון המופתיים ששרו בו, המיטות המכוסות לבנים טובים, בית המרקחת היפה, חדר הרופא, מעבדה קטנה וחדר אמבט ממש! הצריף הגדול הכיל 22 מיטות. חדר האוכל של העובדים היה במרפסת פתוחה, ובימות הגשמים התעטפנו יפה בסודרים ומעילים לכל ארוחה. הציוד של בית החולים היה אמנם צנוע, אבל למעשה לא חסר בו כלום לטיפול בחולים, שמחלותיהם העיקריות היו מלריה, פפטצ'י ודיזנטריה, כמה מקרי טיפוס בקיץ ושפעת בחורף, ולפעמים פציעה או שבר. נפלו בחלקנו, כמובן, גם לידות, שעם בואי התחלתי לעסוק בהן...".

באביב 1924, נוסף צריף מיוחד לקיבוץ עין חרוד בו היתה רצפת אבן, קירותיו צבועים צבע שמן, ובו מנורת לוקס לתאורה ומים זורמים מהברז (בקיץ היו גם רותחים לפעמים). הצריף שימש כבית היולדות. הוגו התחשל באווירה חלוצית זו והתגלה כרופא מסור ודואג, כחבר נאמן, איש שיחה נעים ובעל תרבות רחבה.[3]

הוגו, ניהל את מחלקת היולדות בשנותיה הראשונות והתגורר דרך קבע בעין חרוד. כרופא מומחה יחיד במחלקה, שהה חלק ניכר מלילותיו בחדר הלידה. מספר הלידות היה גדול יחסית להיקף האוכלוסייה בעמק והגיע במהרה ל- 30 עד 40 לידות לחודש. הוגו תרם את קולו הערב למקהלת קיבוץ עין חרוד, ויצא לו מוניטין גם כזמר. בעין חרוד הכיר את שושנה ברסלר, לימים אשתו, שעבדה בבי"ח במקצועה כאחות.[4]

ד"ר הירשוביץ, מנהל בית החולים בעין חרוד, נחשב לאיש קשה ומקפיד על קוצו של יוד, אבל לא היה אדם שעבד איתו ולא העריצו. את יום העבודה שלו היה מתחיל בבוקר השכם ומסיימו אחרי חצות הלילה. חרף עבודתם הקשה היו הירשוביץ והוגו נכנסים למטבח, מכסים את הארונות ואת הכיריים בסדינים, עולים על הכיסאות ומפזרים בכל פינות המטבח את האבקה הצהובה נגד זבובים.

בנובמבר 1925, ערך הזוג המאושר את חתונתו בביתה של ינטה- לאה במרחביה. כל הצוות של בית חולים מעין חרוד ואורחים וידידים מהעמק נכחו בחג הכלולות של הוגו ו- "שושנת העמק", כפי שקראו אז לשושנה. לזוג לא היו ילדים. שושנה ליוותה את בעלה לאורך כל חייו בתבונה וביחסי אנוש לדוגמה. לא נטשה את מקצועה עד שיצאה לגמלאות ומילאה תפקידי ניהול והדרכה במקומות שונים, בקופ"ח.[5]

[5] ד"ר שמואל מלץ, קווים לדמותו של ד"ר דוד (הוגו) כהן, 'הרפואה', עיתון ההסתדרות הרפואית בישראל .